מבחן בית שיואב כתב במסגרת הקורס "אתיקה ופוליטיקה במשנתו של עמנואל לוינס"
 המבחן הוגש לד"ר ז'ואל הנסל

במאמר "דת עבור מבוגרים" מתאר לוינס את מה שהוא רואה כעקרונות הבסיסיים של היהדות וכדרכים המיוחדות שלה בניגוד לאלילות ולשאר הדתות המונותיאיסטיות. לוינס רואה במונותיאיזם היהודי תפיסה דתית בוגרת שאינה מתפתה לוותר על החופש של האדם על מנת להתעלות לחיים רוחניים שמעבר ליכולתו הטבעית של האדם, אינה מגנה על עצמה מפני האיום האתיאיסטי באמצעות אמונה מיסטית אלא מסתמכת על תבונתו של האדם, ובעיקר אינה מתנערת מאחריותו של האדם כלפי האחר אלא מכירה באחריותו האינסופית ובמחויבותו לקיום מצוות לאורך זמן.

במובן היומיומי אדם בוגר הוא אדם שמכריע את פעולותיו בעצמו, בהסתמך על תבונתו ויכולותיו, ולוקח אחריות על מעשיו. אדם בוגר מבין שהוא אינו יכול להאשים אחרים במחדליו ושעליו מוטלת החובה לדאוג לא רק לעצמו אלא גם ואולי בעיקר לאנשים הסובבים אותו. כאשר חושבים על המושג של אדם בוגר חושבים גם על תהליך ההתבגרות שהוא המעבר ממצב של תלות פיסית ומחשבתית מוחלטת של הילד בהוריו למצב הבוגר. במהלך תהליך זה המתבגר שובר את המוסכמות, מורד בהוריו ובערכיהם, לומד את הרגשתה של אי הודאות והבדידות ולבסוף בוחר שוב בחיים סדירים, בערכים ובמחויבות.  

תפיסתו של לוינס את הבגרות במאמר דומה לתפיסה אינטואיטיבית זו של הבגרות. הבגרות הדתית על פי לוינס מתבטאת בכך שהאדם אינו נתפס כמי שעליו להבלע בתוך האלוהות אלא כמי שהוא יצור חופשי שעליו לשמר את החופש שלו. כלומר האדם אינו יצור פסיבי שרק נפעל על ידי אלוהים אלא הוא מסוגל ומחויב לפעול, והאל אינו נתפס ככוח שרירותי ולא מובן שהאדם רק עומד נפעם אל מול פעולתו עליו אלא הוא אל מוסרי ומצווה שיש מובן למצוותיו. הבגרות הדתית מתאפיינת גם בכך שעל האדם לתת את הדין על מעשיו כלפי בני אדם אחרים והאל אינו יכול לפתור אותו מעונש כאשר חטא. אדם בוגר אינו יכול לצפות שמעשיו הרעים ימחקו רק משום שהוא מתחרט עליהם, עליו להבין שמי שיכול למחול לו הוא רק מי שכלפיו הוא חטא. לוינס מתנגד לתפיסה לפיה הגורל שופט את ההיסטוריה מפני שהיא מסירה את האחריות מעל האדם. האדם הוא ששופט את ההיסטוריה ומעשיו הם שנשפטים. בגרות מתבטאת גם בפעולה מתמשכת ועקבית לאורך זמן ולא בפרצי התלהבות שתלויים במצב הרוח. זו גם מהות המצוות על פי לוינס שהינן מאמץ מתמשך ויומיומי. לוינס מתאר תהליך הדומה לתהליך התבגרות שבו המונותיאיזם היהודי נטש את האלילות, שנתפסת על ידי לוינס כהערצת כוח קדוש שאינו מתחשב בתבונתו של האדם, עבר דרך הספקנות הבדידות והמרי שמאפיינים את הפילוסופיה, ולבסוף הגיע לבגרות. המצב הבוגר הוא מצב שבו אדם מכיר בחובותיו מרצונו ובהסתמך על תבונתו לאחר שהטיל בהם ספק, ומכיר באל לאחר שמרד בו ולא מתוך ציות עיוור שבא מכוח האינרציה ומתוך אמונה אי רציונלית. 

לוינס מתנגד לתפיסה הנומינוזית של הקדושה מכיוון שהיא מבטלת את חירותו של האדם. לוינס אינו רואה בחירות מטרה לכשעצמה אולם היא תנאי לכל ערך שהאדם יכול להשיג ולכן פגיעה בה מונעת מהאדם את הערך שהוא יכול להשיג. הקדושה במובן הנומינוזי פירושה התבטלות של התבונה בפני הקודש שאמנם מביאה את האדם להתעלות רוחנית אולם מפקיעה אותו אל מעבר לתחום האנושי. הכוח הנומינוזי כופה על האדם להיכנע לו ולהיבלע בתוך הסדר העל טבעי. כוח זה הוא אלים מכיוון שהוא פועל על האדם מבלי שהאדם יהיה שותף בפעולה זו. לכן הוא גם מנוגד לחינוך מכיוון שחינוך הוא פעולה שנעשית על יצור חופשי. מטרת החינוך היא שכנוע ולא ביטול ה"אני" והתבונה. תפיסת הקדושה הנומינוזית, שעל פיה האדם עומד חסר אונים אל מול כוח שפועל עליו באופן שרירותי וללא יכולת של האדם להשפיע עלו, גורמת להישענות על ניסים שלא רק מנוגדת לתבונה אלא מבטלת את יכולתו של האדם לעשות ולהתאמץ למען מטרה מסוימת שכן הוא אינו יכול לסמוך על כך שפעולתו תגרור תוצאה מסוימת וכן הוא יכול לקוות לאותה התוצאה גם בחוסר מעש. לוינס טוען שאסור לאדם לוותר על יכולתו להבין את העולם ולהשפיע עליו בכוחותיו הוא. תפיסת הקודש של הנומינוזי מביאה להסרת האחריות של האדם מעליו ולכן היא פסולה. מכאן ניתן להבין מדוע לוינס טוען שלמול האלילות היהדות היא אתיאיזם. האלים של האלילות הם מיתיים ולא רציונלים, כוחם הוא בכך שהם פועלים על הפחדים הקמאיים של האדם ולא על תבונתו. האלילים נתפסים כוחות שמאיימים על האדם ופעלים עליו באופן שרירותי כך שאין הוא יודע כיצד לרצותם וגם כאשר הוא יודע כיצד לעשות זאת אין לפולחנם סיבה מובנת. האלוהים היהודי לעומת זאת מצווה את המוסר שהוא תבוני, הוא אינו מפחיד בשרירותו אלא משכנע ומובן.      
 
לוינס מציע דרך שבה האדם יוכל לחוות את הטרנסצנדנטי או הקדוש בחייו באופן מתמשך. אורח החיים המאפשר זאת הוא אורח החיים האתי שבו יחסך אל האל ויחסך אל הזולת מזדהים זה עם זה.

הקדושה מתבטאת על פי לוינס ביחס האתי. מה שאנו יכולים לדעת על האל, כלומר תאריו, הוא מה שאנו מצווים לעשות. לוינס מדגיש את העובדה שתכני ההתגלות למשה הם המצוות ולא תכנים מטפיסיים כלשהם. לוינס מתאר את האחר במונחים ששמורים בדרך כלל לדיבור על האל. הזולת נתפס כאחר המוחלט וכנעלה עלי מכיוון שזכותו אינו מוטלת בספק בעוד שזכותי שלי אינה מובנת כברורה מאליה אלא רק חובתי לבדה היא מובנת מאליה. מכיוון שכך היחס האתי הוא בו בזמן גם מגע עם האחר וגם יחס עם האל כלומר עם הקודש. תפיסה זו של קודש אינה מבטלת את החירות של האדם ואינה מתעלמת מתבונתו אלא להיפך היא מתבססת עליהן. על פי תפיסה זו של קדושה ניתן לדעת ולהבין מה האל דורש מאיתנו ואין אנו נדרשים לבטל את תבונתנו בפניו אלא להיפך לפעול על פיה. כאשר הציווי האלוהי מובן על ידי האדם פירוש הדבר שהאדם שותף לו. האדם אינו נכבש על ידי הקודש אלא מסכים לו כלומר הטרנסצנדנטי אינו אלים כלפיו אלא מחנך אותו.
 
לוינס טוען שהיהדות בניגוד לפילוסופיה אינה טוענת לאוטרקיה של הנפש כלומר לכך שהנפש מספיקה לעצמה ואינה יכולה לפגוש אלא את עצמה. מסיבה זו היהדות שואפת להפגש עם הטרנסצנדנטי ואינה רוצה להסתגר בתוך גבולותיו של האני. לוינס אף אומר יותר מזאת, לדעתו האני אינו יכול להכיר את עצמו אלא ביחס עם הזולת שאותו הוא אינו יכול לתפוס עד תום ושבו הוא חייב להתחשב, ושאליו הוא מחויב. האני כשהוא לעצמו נתפס על ידי לוינס כשרירותי וכאלים. הכוח או הצורך אינם מקנים לאדם שום זכות ולכן עד שהוא לא יקבל זכות הוא למעשה לוקח אותה בכוח. מי שמעניק לאדם זכות הוא אלוהים, והוא הבעלים האמיתי על כל מה שברשותו של האדם. לוינס אינו תופס את החירות כשרירותיות או כאי תלות מוחלטת באלוהים. האדם תלוי באל במובן זה שהוא מחויב לציוויו, ומכיוון שללא העובדה שהאל מעניק לו זכויות הוא חסר זכויות ולכן גם אינו יכול לטעון למשהו שהוא שלו. מצד שני האדם הוא חופשי בכך שהוא אינו מבטל את עצמותו או את תבונתו בפני האל. האדם כשהוא מודע לעצמו מודע בו בזמן למוסריות.

משום כך אין סתירה בין החירות כפי שלוינס מבין אותה לבין מושג האחריות שלו. אפשר להבין את המושג חירות בשני מובנים: האחד הוא חירות במובן של אי תלות, מספיקות לעצמך וחופש לעשות ככל העולה על רוחך. המובן בשני הוא החירות לבחור בין טוב לרע אבל מתוך ההבנה שיש לך הגבלות וחובות, מתוך ההבנה שלא כל מה שאפשרי הוא מותר. לוינס מתנגד לחירות במובנה הראשון והחירות שהוא מתייחס אליה היא חירות במובן השני. פירוש הדבר שהחירות אינה החופש מכל עול. היא אינה מאפשרת להתעלם מהזולת ולדאוג רק לעצמך.

לדעת לוינס "להיות עבור עצמי זהו כבר להכיר באשמתי כלפי הזולת". פירושה של אמירה זו הוא שהאחריות היא חלק מתפיסת האני, כלומר אינך יכול להתנער ממנה מבלי לבטל את עצמך. בניגוד לתפיסות ליברליות מקובלות האחריות אינה נובעת מהחירות של האדם כמסקנה, התודעה המוסרית אינה תוספת למודעות העצמית של האדם אלא היא האופן הבסיסי שבו האדם מודע לעצמו. משום כך לדעת לוינס אין היא סותרת את החירות. מכך שאין אני יכול לתפוס את עצמי אלא כאחראי, נובע שחירותי חייבת לכלול את האחריות הזו. באופן הקיצוני ביותר מנסח לוינס תפיסה זו כאשר הוא אומר ש"היחס האתי מאחד את המודעות העצמית עם המודעות לה'". פירוש הדבר שהמודעות להיותי יש בעל זהות אישית עצמאית, מודעות שהיא הבסיס לכל תפיסה של חירות, היא בו בזמן המודעות להיותי מצווה.    

תפיסתו זו של לוינס קובעת גם שאחריותי כלפי הזולת היא אין סופית. המוסר מבוסס לדעת לוינס על חוסר שוויון במובן זה שאני לא שואל את עצמי על זכויותיו של האחר אלא מקבל אותן באופן אוטומטי בעוד שאני תופס את עצמי לכשעצמי כאשם. לוינס אינו מסתפק באחריות על פעולותי שלי אני אחראי גם לחטאיו של הזולת. האחריות הזו מתבטאת בחובתי לחנך. אין אני יכול להתנער מאחריותי על חטאי הזולת על ידי הטענה שלא אני ביצעתי אותם מכיוון שהיה עלי באמצעות החינוך למנוע אותם. פירוש הדבר שאני דורש מעצמי הרבה יותר עד אין-סוף ממה שאני דורש מאחרים. המוסר אינו מבוסס על הדדיות אלא על התחושה שאתה מחוייב לאחר ללא תמורה, ויתרה מזו ככל שאתה צודק יותר הצדק מחמיר עמך יותר. באופן זה מבין לוינס את מושג הבחירה. הבחירה פירושה יותר מחויבות, יותר אחריות ללא הדרישה להדדיות או תמורה אחרת.

הבחירה היא לכן יותר קטגוריה מוסרית מאשר עובדה היסטורית, כלומר כל אחד יכול להבחר אם הוא מקבל על עצמו את האחריות האינסופית ללא דרישה להדדיות. מכיוון שהאחריות והחיוב המוסרי הם גם הבסיס לכל תפיסת אני אנושי וגם תוכן ההתגלות הרי שככל שאתה נוטל על עצמך יותר אחריות או ככל שאתה מבין שאתה יותר אחראי הרי שאתה נעשה יותר מודע לאנושיות שלך, ובד בבד גם קרוב יותר לאלוהים.
תפיסת האחריות של לוינס משתלבת עם דרישתה של היהדות לחירות ואוטונומיה בעוד מובן. האל אינו יכול לסלוח בשם אדם שנפגע מחטא שאתה ביצעת. בניגוד לנצרות או לאלילות שבהן מכפרים  על חטא מוסרי על ידי מחשבה או פעולה המכוונות כלפי האל, היהדות אינה מאמינה בסליחה האלוהית שבאה במקום הסליחה או התיקון ברמה האנושית. בתפיסה זו מודגשת לא החירות של האני שאותה מדגישים פילוסופים רבים אלא דווקא החירות של הזולת שאף אחד, אפילו האל, אינו יכול לפגוע בה ושאף הוא אחראי לשמור עליה. חירות שנפגעת עם האל סולח על עוונך במקומו.  
  

אין לדעת לוינס שום טעם לתפילה ופולחן שאינם מלווים בצדק ומוסר. כך גם אין לדעתו שום סגולה או קדושה בתשמישי קדושה או באמצעי פולחן כשהם לעצמם. אין לחפצים טמאים, טהורים או מטהרים שום תכונה מיוחדת כשהם לעצמם, אלא יכולתם זו היא תוצאה של המצווה בלבד. גישה זו למצוות מנוגדת לתפיסה סקרמנטלית המקדשת את הדברים עצמם כמו למשל הפטישיזם או קידוש הלחם כבשרו ממש של ישו אצל חלק מהנוצרים. לפיכך נשאלת השאלה מה טעם המצוות שבין אדם למקום. הטעם שלוינס נותן הוא שהמצוות הן המשמעת שמובילה אל הצדק. צדק הינו פעולה קבועה ומתמידה - אינך יכול להתנהג בצדק רק בזמנים מסוימים או כלפי אנשים מסוימים "כשנוח" לך. מסיבה זו לוינס טוען שהיהדות משתמשת במונח צדקה ולא במונחים שמעידים על רגשות. הצדקה מכוונת כלפי כולם ובכל זמן ולא רק כלפי מי שאני אוהב. מסיבה זו גם חשוב החינוך למשמעת שהיא קיום המצוות. חשיבות המצוות היא בכך שמקיימים אותן באופן קבוע.

המצוות אינן נתפסות כעול אלא דווקא כמה שמביא ביטחון ושמחה. הצמאון לנוכחות האלוהית מתמזג עם הצמאון לידיעת המצווה האלוהית. אפשר להסביר זאת על ידי הטענה שהמצוות מכניסות סדר ומשמעות לחייו של האדם ובכך מקלות את תחושת ההינטשות שהיא התחושה שהאדם מצוי לבדו בתוך עולם חסר סדר ומשמעות. המצוות הן צורת התגלותו של האל בעולם ולכן קיומן באופן תדיר הוא הדרך של הנפש להתעלות ולדבוק באל. 
   

היהדות שאותה מציג לוינס היא אכן דת עבור מבוגרים: היא תבונית, מוסרית ואחראית. היא אינה מטיפה להתלות בתקוות שוא ואמונות טפלות ועם זאת אינה טוענת שהאדם כלוא רק בעצמו ושאין שום דבר מעבר למה שאנו יכולים להשיג. הבעיה עם יהדות זו היא בכך שהיא יותר מדי בוגרת, היא רצינית יתר על המידה. לוינס קורא להכפפת הרגש לתבונה ולמשמעת. "צדקה היא המילה שהיהדות מעדיפה על פני מילים אחרות המעידות יותר על רגש". לוינס בעקבות קאנט מדגיש את חשיבות התבונה שרואה הכל בצורה הניתנת להכללה ולכן על האדם לנהוג באופן רציונלי על פי חוק שניתן להכללה.

גישה זו מתעלמת מהרגש שמדגיש דווקא את יחודיותו של האדם ואת היחס האישי שאינו ניתן להכללה אל האחר. הכפפה זו של היחודי לכללי הופכת את המוסר לציות למשמעת ואף עושה תהליך של בירוקרטיזציה של היחס הבין-אישי, דבר שמקטין את ערכו של היחודי שבאדם.   
בעייה נוספת שקיימת ב"בגרות" נוסח לוינס היא תחושת האשמה האינסופית. עצם קיומו של האדם הופך אותו לאשם כלפי זולתו. ניתן להבין את לוינס כמי שאומר שתחושת אשם זו נפסקת כאשר האדם מכיר בכך שהאל נתן לו את אדמתו אך עם זאת תחושת האשמה היא הבסיס לתודעת הקיום על פי לוינס. נראה לי שרעיון זה דומה לרעיון החטא הקדמון שהוא נוצרי במקורו. האדם ביהדות אינו נתפס כאשם על פי מהותו אלא כמי שחציו חייב וחציו זכאי. פירוש הדבר שהוא מחוייב לעשות הטוב אולם לא מתוך אשמה. מפתיע שלוינס שמדגיש את רעיון האחריות האנושית נתלה דווקא ברעיון האשמה האינסופית של החטא הקדמון שמביא בנצרות לתפיסה שאין האדם יכול להיגאל על ידיו מעשיו אלא רק על ידי חסד האל. תפיסת אשמה זו שהיא כמעט קפקאית משאירה את האדם בתחושה שכל מה שיעשה אינו מספיק.

לוינס מתייחס רק אל הפן המוסרי של הדת היהודית בעוד שביהדות קיים גם המובן הנומינוזי של הקדושה. אני מסכים עם לוינס על כך שהקדושה היהדות קשורה קשר בל ינתק עם היחס המוסרי כפי שניתן לראות למשל בפרשת קדושים שבה קדושת ישראל ואלוהים מבוטאת בצווי המוסרי, אולם לא זו כל מהות היהדות. ישנן מצוות רבות שאינן שייכות למישור האתי אלא למישור הפולחני ואי אפשר לטעון שכל תכליתן היא משמעת. התפילה ללא כוונה להידבק באל בצורה שחורגת לחלוטין ממה שהוא ניתן להבנה באופן רציונלי היא מעשה חיצוני שאינו יכול להתקיים לאורך זמן, ובדומה לכך גם שאר הטקסים הפולחניים. בניתוחו של לוינס את היהדות הוא מתעלם ממקורות שבהם מתגלים אלמנטים של הקדושה במובנה הנומינוזי, שלא רק סותרים את התבונה האנושית  אלא אף מתעלמים ממנה לדוגמא סיפור עקדת יצחק. בסיפור עקדת יצחק גם כפי שהוא מתפרש במדרשי חז"ל ולא רק אליבא דקירקגור אברהם נדרש לעשות את המעשה הכי לא מוסרי בשמו של האל עצמו ויצחק ניצל באופן נסי.

אני מסכים עם לוינס בכך שמהות היהדות בניגוד לנצרות היא שהיהדות קוראת למעשה אנושי אקטיבי שאינו נתלה בנס ואינו מסיר מעצמו את האחריות. אכן עיקר היהדות הוא בחינוך ליצירת חברה אנושית צודקת שבה הכלל על אחראי לרווחתו ולמעשיו של הפרט, ובה הפרט אחראי לכל אחד משאר הפרטים בחברה. היהדות אינה מחכה לגאולה שתבוא מלמעלה, ואינה מצפה לנס. כמו כן אני מסכים עם לוינס שעיקר מה שניתן לדעת על האל היהודי הוא מה שהאל מצווה אולם נראה לי שהאדם אינו תבונה בלבד ועל כן אין לצמצם את נפשו כך שתתבטל בפני התבונה שאינה משאירה מקום ליחודיות של הפרט, לרגש הדתי וליחסי אני אתה אנושיים שאינם מוסדרים בחוק.