כתבים - יהדות, חברה וכלכלה

כתיבה ספרותית
צבא מוסר ומלחמה
סביבה
יהדות, חברה וכלכלה
חינוך והשכלה גבוהה

"לא תהיה לו כנושה" – על היחס לבעלי חוב


תכליתו של החוק כפי שהוא נתפס כיום היא להגן על זכויותיהם של האזרחים אלא שלעתים זכויותיו של אדם סותרות את זכויותיו של אדם אחר. במקרה שכזה על המחוקק והשופט לקבוע זכותו של מי גוברת. הלימוד שלפנינו עוסק בשאלת האופן שבו ראוי לנהוג בבעל חוב. במצב כזה מתנגשת זכותו של החייב לכבוד ולעתים גם לחירות לעומת זכותו של הנושה לגבות את חובו שקשוקה קשר הדוק לזכות הקניין שלו. כלומר ניתן להסתכל על הסיטואציה מנקודת מבטו של הנושה לפיה אי החזרת החוב דומה לגניבה וניתן להסתכל עליה מנקודת המבט של החייב שיתכן שמסיבות באינן תלויות בו נקלע לחובות.

לימוד זה לא יעסוק בסוגיה הבסיסית של ההלוואה והחובות שהיא איסור ריבית אף שסוגיה זו היא סוגיה חשובה ביותר אלא הוא יעסוק בסוגיית הגבייה בלבד. כך נפתח בהצגת הגישה ההלכתית לסוגיה זו על השינויים שהיא עברה במהלך הזמן, אחר כך הוא נבחן את החוק הישראלי הקיים ולבסוף את המתרחש בפועל.
משלי פרק כב
 (ז) עשיר ברשים ימשול ועבד לוה לאיש מלוה:
 - האם יש כאן אמירה נורמטיבית או תיאור מציאות?
שמות פרק כב
 (כד) אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ:
(כה) אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:
(כו) כִּי הִוא <כסותה> כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי: ס
כנגד איזו מציאות חברתית התורה יוצאת?
מה ההצדקה לדרישות התורה ביחס ללוה?
דברים כ"ד
(י) כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ:
(יא) בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הָעֲבוֹט הַחוּצָה:
(יב) וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ:
(יג) הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הָעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:
(יד) לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ:
(טו) בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל יְהֹוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא:
      -    מה מוסיף ספר דברים על ספר ויקרא?
      -    מה הקשר בין היחס ללווה ובין עושק השכיר?
      -    על מי באה התורה להגן?
רש"י שמות פרק כב
את עמי:... דבר אחר את העני, שלא תנהג בו מנהג בזיון בהלוואה, שהוא עמי:
את העני עמך - הוי מסתכל בעצמך כאלו אתה העני:
לא תהיה לו כנשה - לא תתבענו בחזקה, אם אתה יודע שאין לו, אל תהי דומה עליו כאלו הלויתו, אלא כאילו לא הלויתו, כלומר לא תכלימהו:
נשך - רבית שהוא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו, כך רבית, אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה:
כה)... חבול תחבול כפל לך בחבלה, עד כמה פעמים, אמר הקב"ה כמה אתה חייב לי, והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון ומתחייבת לפני, ואני מחזירה לך, אף אתה טול והשב טול והשב:
      -     כיצד עלינו להתנהג כלפי העני לדעת רש"י? כנגד איזה מציאות הוא כותב?
- מהו נשך לדעת רש"י?
רשב"ם שמות פרק כב
(כד) לא תהיה לו כנושה - כשיגיע זמן הלואה לגבות אל תדחק אותו לקחת משכון, כדכת' והנושה בא לקחת וגו', או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו. כל נושה כשמגיע הזמן בא לקחת משכון:
לא תשימון עליו נשך - למען הרחיב את זמנו:
(כה) אם חבל תחבל - על ידי בית דין, כדכת' בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אותו החוצה. אבל אתה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, וזהו לא תהיה לו כנושה:
(כו) ושמעתי כי חנון אני - אע"פ שמן הדין יש לו משכון ואינו חייב להחזירו אלא לפנים משורת הדין ולא היה לי לשמוע צעקתו אם לא מפני שרחום וחנון אני. אבל למעלה אצל אלמנה ויתום לא תענון שכת' שמוע אשמע צעקתו, הואיל ומן הדין שומע הק' צעקתו, לפיכך לא כתב שם כי חנון אני:
- מה פירוש לא להיות לחייב כנושה?
- מה משמעות הנשך?
- מה ההצדקה לדאגה לחייב?
- מי אחראי על הגבייה?
רמב"ן שמות פרק כב
(כד) לא תהיה לו כנושה - הוא המלוה, יאמר שלא תהיה לו כמלוה שהוא כמושל ללוה כענין שכתוב ועבד לוה לאיש מלוה (משלי כב ז), אבל תהיה לו בכל דבר כאלו לא לוה ממך לעולם, ולא תשים עליו נשך, שהוא נשך כסף נשך אוכל (דברים כג כ), אבל תהיה ההלואה אליו חסד, לא תטול ממנו תועלת כבוד ולא תועלת ממון:
- מהי מטרת ההלוואה?
- על מי בא הרמב"ן להגן?
משנה בבא מציעא פרק ט י"ג
(יג) הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ, לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא בְבֵית דִּין, וְלֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לִטֹּל מַשְׁכּוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד) בַּחוּץ תַּעֲמֹד. הָיוּ לוֹ שְׁנֵי כֵלִים, נוֹטֵל אֶחָד וּמַנִּיחַ אֶחָד, וּמַחֲזִיר אֶת הַכַּר בַּלַּיְלָה וְאֶת הַמַּחֲרֵשָׁה בַּיּוֹם. וְאִם מֵת, אֵינוֹ מַחֲזִיר לְיוֹרְשָׁיו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מַחֲזִיר אֶלָּא עַד שְׁלשִׁים יוֹם, וּמִשְּׁלשִׁים יוֹם וּלְהַלָּן מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין. אַלְמָנָה, בֵּין שֶׁהִיא עֲנִיָּה בֵּין שֶׁהִיא עֲשִׁירָה, אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה. הַחוֹבֵל אֶת הָרֵחַיִם, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, וְחַיָּב מִשּׁוּם שְׁנֵי כֵלִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב. וְלֹא רֵחַיִם וָרֶכֶב בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל:
- מה החשיבות לכך שרק לבית הדין מותר למשכן את רכוש הלווה?
- מדוע אסור ללמלווה להכנס לבית הלווה?
- מדוע יש יחס מיוחד לאלמנה?
- מה אסור למשכן ומדוע?

תוספתא בבא מציעא פרק י'
(ג) המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו ואם משכנו צריך לחזור לו ועובר על כל שם ושם שיש בו. שליח ב"ד הבא למשכן הוא עומד מבחוץ והלה מוציא לו את המשכן שנאמר (שם) בחוץ תעמוד וגו' משכנו בשני כלים אחד שצריך לו ואחד שאין צריך לו זה שצריך לו נוטלו ומחזירו וזה שאין צריך לו נוטלו ואין מחזירו ואם מחזירו עד עולם למה הוא נוטלו רבי אומר אומר אני שמא תבוא שמיטה ותשמטנו או שמא ימות הלה ונמצאו מטלטלין ביד היורשין. אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין רשאי למשכן שנאמר (דברים כד) לא תחבול בגד אלמנה אחת עניה ואחת עשירה דברי ר"י ר"ש אומר ענייה אין רשאי למשכן עשירה נוטל ואין מחזיר שלא יהא הולך ובא אצלה שלא להשיאה שם רע.
- מה מוסיפה התוספתא ביחס לכניסה לבית הלווה?
- מה מוסיפה התוספתא ביחס ליחס לאלמנה?

דרש תנחומא (בובר) פרשת משפטים סימן ט
[ט] אם חבול תחבול שלמת וגו', (שמות כב כה), אמר הקב"ה אתה כמה חייב לי אתה חוטא לפני ואני ממתין לך, ונפשך עולה אצלי בכל אמש ואמש, ונותנת דין וחשבון והיא חייבת ואני מחזירה לך שאתה חייב, אף אתה אע"פ שהוא חייב עד בא השמש תשיבנו לו (שמות כב כה). כי הוא כסותה לבדה וגו', והיה כי יצעק אלי וגו' (שם שם /שמות כ"ב/ כו), למה שהוא קורא תגר לפני ואומר אני אדם והוא אדם, הוא שוכב על מטתו, ואני אין לי במה לשכב, ושמעתי כי חנון אני (שם /שמות כ"ב/). אמר הקב"ה בעולם הזה היה יחיד צועק אלי ואני שומע אליו, אבל לעולם הבא אתם צועקים אלי, ומיד אענה לכם, אמר הנביא חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך (ישעיה ל יט).
- כיצד מצדיק התנחומא את היחס הראוי ללווה?
- על זכויותיו של מי שומר הקב"ה לדעת התנחומא?

רמב"ם, משנה תורה, הלכות לווה מלווה
דין תורה שבזמן שיתבע המלוה את חובו אם נמצאו ללוה נכסים מסדרין לו ונותנין לבעל חובו את השאר כמו שביארנו ואם לא נמצא ללוה כלום או נמצאו לו דברים שמסדרין לו בלבד ילך הלוה לדרכו ואין אוסרין אותו ואין אומרים לו הבא ראייה שאתה עני ולא משביעין אותו כדרך שדנין העכו"ם שנאמר לא תהיה לו כנושה אלא אומרים למלוה אם אתה יודע נכסים לזה המחוייב לך לך ותפוס אותן:
- כנגד איזו מציאות כותב הרמב"ם?
- כיצד מבין הרמב"ם את "אל תהיה לו כנושה"?
- על מי חובת הוכחת יכולת הלווה לשלם?
- על זכויותיו של מי מגן הרמב"ם?
(ב) טען שיש לו והחביא אותן והרי הן בתוך ביתו אין מן הדין שיכנס לביתו לא הוא ולא שליח ב"ד שהתורה הקפידה על זה שנאמר בחוץ תעמוד אבל מחרימין על מי שיש לו ולא יתן לבעל חובו כשראו הגאונים הראשונים שעמדו אחר חבור הגמרא שרבו הרמאים וננעלה דלת בפני לוין התקינו שמשביעין את הלוה שבועה חמורה כעין של תורה בנקיטת חפץ שאין לו כלום יתר על דברים שמסדרין לו ושלא החביאן ביד אחרים ושלא נתן מתנה ע"מ להחזיר וכולל בשבועה זו שכל שירויח וכל שיבא לידו או לרשותו מאשר תשיג ידו לא יאכיל ממנו כלום לא לאשתו ולא לבניו ולא ילביש אותן ולא יטפל בהן ולא יתן מתנה לאדם בעולם אלא יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון ל' יום וכסות י"ב חדש מזון הראוי לו וכסות הראוי לו לא אכילת הזוללים והסובאין או בני מלכים ולא מלבושי הפחות והסגנים אלא כדרכו וכל היתר על צרכו יתן לבעל חובו ראשון ראשון עד שיגבנו כל חובו ומחרימין תחלה על מי שידע לפלוני נכסים גלויין או טמונין ולא יודיע לב"ד גם אחר התקנה הזאת אין בעל חוב יכול להכנס לתוך ביתו של לוה לא הוא ולא שליח ב"ד שלא תקנו לעקור גוף התורה אלא הלוה עצמו יוציא כליו או יאמר כך וכך הוא שיש לי מניחין הראוי לו ויוציא השאר וישבע בתקנה זו וכזה דנין ישראל בכל מקומותן נראה לו ממון אחר שנשבע שבועה זו ואמר של אחרים הוא או עסק הוא בידי אין שומעין לו עד שיביא ראייה וכן הורו רבותי:
- כנגד איזו מציאות כותב הרמב"ם כאן?
- מדוע בכל זאת תיקנו הגאונים שישביעו את העני?
- על זכויותיו של מי מגן הרמב"ם כאן?
- אילה זכויות נשמרות לחייב?
- מה היחס בין משנה א' למשנה ב'?
שו"ת הריב"ש סימן תפד ד"ה שאלה: ראובן
שאלה: ראובן שלוה משמעון, ונתחייב לו בקנין בכל תוקף, בתפישת הגוף. ועוד שעבד עצמו: ליתן מטלטלין בני חורין, לחק אלפארד"א /שם מלך ספרד/. וחק זה, הוא נהוג במלכות ארגון: שאם אין לו מטלטלין בני חורין, שהוא נתפש בגופו. ועתה שמעון המלוה, תבע חובו מראובן הלוה, ונמצא שאין לו. בקש שיהיה הלוה נתפש בגופו, כפי החיוב שנתחייב לו. והלוה טוען: שאינו מן הדין, שיהיה נתפש בגופו. כי לא מצינו זה, בדין תורה: שיהיה אדם מישראל, נתפש בגופו, על שום שעבוד. ושאת: הדין עם מי?
תשובה: הדין עם ראובן הלוה: שאין אדם יכול לשעבד עצמו, ולהתנות להיות נתפש בגופו. כדאמרינן בפ"ק דקדושין (י"ט:), גבי: המקדש את האשה, ע"מ שאין לך עלי: שאר, כסות, ועונה. רבי יהודה אומר: בדבר שבממון, תנאו קיים. הא בדבר שבגוף, אין תנאו קיים... אבל שיוכל אדם להתנות: שיצערוהו בגופו, ומפני זה, יכפוהו ב"ד בצער ההוא; זה אינו! ועוד, דאפילו פועל, קיי"ל (בב"ק קט"ז:): שיכול לחזור בו, אפי' בחצי היום; משום דכתיב: כי לי בני ישראל עבדים; ולא עבדים, לעבדים. ושמין לו מה שעשה, ואע"פ שנשכר לכל היום. לפי שאין תנאי מועיל, לעבוד בגופו על כרחו: אע"פ שהוא מלאכת אומנתו, הרגיל בה. אין צ"ל: שלא יועיל תנאי: שיהיה במסגר אסור, ובבית כלא יושבי חשך. ואפי' בגוביינא, שעושין ב"ד מנכסיו, תניא בבריי' בב"מ פ' המקבל (קי"ג:): וכדרך שמסדרין בערכין, כך מסדרין בבעל חוב. והוא שנותנין לו מזון שלשים יום, וכסות י"ב חדש, ומטה, ומצע, וסנדליו, ותפליו. ואם הוא אומן, נותנין לו שני כלי אומנות, מכל מין ומין; אע"פ ששעבד כל נכסיו. והסכימו הגאונים ז"ל, שהלכה היא. וכן כלים, שעושין בהן אוכל נפש, אמרה תורה: לא יחבול רחים ורכב, כי נפש הוא חובל. ואיך ימשכננו בגופו, שצריך לבקש פרנסתו, בשוקים וברחובות? ומה שטען שמעון המלוה בזה: דדינא דמלכותא דינא; אינו ענין לזה כלל. שאין דינא דמלכותא, ואף לא דינא דמלכא: שיהיה אדם נתפס בעד הלואה, אלא באלפרד"א לבד, הוא המנהג והדין. ואם זה התנה להתחייב בהלואתו, כפי החק ההוא, מדין תורתינו: אין תנאי זה מועיל. והרא"ש מטוליטול"ה ז"ל כתב כן, בתשובת שאלה: אפילו התנה על עצמו, שיתפוס המלוה את גופו. וכתב לו זה בשטר, אינו מועיל. ואינו יכול לאסרו, ולא להשתעבד בו. ע"כ. והאמת, כי בעירנו זאת, נוהגין הדיינין לתפוש הלוה בגופו, כשנתחייב כן, והוא מצד תקנת הקהל. ועוד תקנו הקהל: שאף בלא חיוב, יתפש כל אדם, על כל תביעה שיתבעוהו; או יתן ערבים על התביעה, הנקרא: קיום ב"ד. ואני רציתי למחות בידם, על התקנה ההיא, באשר היא שלא כדין תורתינו. ואמרו לי: כי זו תקנת השוק, מפני הרמאין. ושלא לנעול דלת בפני לווין. והנחתים על מנהגם. ומכל מקום, אפשר לומר: שאם הלוה מוחזק: שיש לו מטלטלין, ומבריחן; אפשר לבית דין לכופו, ולאסרו, גם להכותו בגופו, ואם לא נתחייב בזה בפי'. דהיינו דאמרינן בכתובות בפ' הכותב (פ"ו): אמר ליה רב כהנא לרב פפא: לדידך דאמרת: פריעת בעל חוב מצוה; אמר: לא ניחא לי, למעבד האי מצוה; מאי? אמר ליה: תנינא! במה דברים אמורים, במצות לא תעשה. אבל במצות עשה; כגון שאומרים לו: עשה סוכה, ואינו עושה. לולב, ואינו נוטל. מכין אותו עד שתצא נפשו. ואע"ג דלא קיי"ל כרב פפא, אלא כרב הונא בריה דרב יהושע, דפליג עליה בפרק גט פשוט (קע"ד), ולית ליה: פריעת בעל חוב מצוה. היינו דלית ליה כרב פפא, דס"ל: שעבודא לאו דאורייתא, ופריעת בעל חוב מצוה, בלחוד. אלא סבר רב הונא בריה דרב יהושע: שעבודא דאורייתא, וב"ד יורדין לנכסיו מדינא +עי' ש"ך ח"מ סי' ל"ט סק"ב בד"ה אך.+ ופריעת בעל חוב, לאו מצוה בלחוד היא. אבל לכ"ע, בפריעת בעל חוב, מצוה איכא. ואי אמר: לא בעינא למעבד מצוה; וא"א לב"ד: לירד לנכסיו; בודאי מכין אותו, עד שתצא נפשו. וזהו שהרב אלפסי ז"ל, הביאה להא דרב פפא, בפרק הכותב; אע"פ שפסק כרב הונא בריה דרב יהושע, בפ' גט פשוט. וכיון שאפשר לב"ד, להכותו, כדי שיקיים מצוה זו; גם כן אפשר להם לאסרו. כדאמרי' בפרק ואלו מגלחין (ט"ז): מנא לן: דכפתינן, ואסרינן, ועבדינן הרדפה? דכתיב /עזרא ז': כ"ו/: הן למות, הן לשרושי, הן לענוש נכסין ולאסורין. אבל אם הלוה עני, ואין לו מה לשלם, הדבר ברור שאסור לתפשו בגופו, ולענות נפשו: ואף אם נתחייב בזה בשטר, והיה התנאי מועיל מן הדין. שהרי אפילו לעבור לפניו כדי לביישו, אסור. כדאמרינן בפרק איזהו נשך (ע"ה:): מנין לנושה בחברו מנה, ויודע בו: שאין לו; שאסור לעבור לפניו? תלמוד לומר: לא תהיה לו כנושה. ואיך יהיו ב"ד נזקקין, לסייעו בדבר האסור. וכ"ש, שאין התנאי מועיל בכיוצא בזה; כמו שכתבתי למעלה. ואיני רואה שום צד אחר, שיהיה מן הדין לתפסו בגופו, כיון שאין לו מה לשלם. אלא אם כן נשבע לשים עצמו בבית הסהר, ושלא לצאת משם, עד יפרע חובו. וזהו כעין אושטגי"ש, שבענין זה תופסין אותו בגופו, כמו שנשבע כדי שיקיים שבועתו +ב"י ח"מ סי' צ"ז סל"א. ד"מ שם אות ג'. רמ"א שם סעי' ט"ו+.
- מהי המציאות עמה מתמודד הריב"ש
- מדוע אסור לפגוע בגופו של הלווה?
- מתי בכל זאת מותר לאסור אותו?
- האם הריב"ש נותן אמון בלווה?
- ממה נובע ההבדל בעמדות בין הריב"ש לאנשי סרגוסה?
- מהם הערכים המנחים אותו ביחס למלווה?
שולחן ערוך חושן משפט סימן צז
טז) אחד הממשכן את חבירו בבית דין, ואחד שמשכנו בידו בזרוע או  מדעת הלוה, אם איש עני הוא ומשכנו דבר שהוא צריך לו, הרי זה מצוה להחזיר לו העבוט בעת שהוא צריך לו. מחזיר לו את  הכר בלילה כדי לישן עליו, ואת המחרישה ביום כדי לעשות מלאכתו. א"כ מה מועיל לו המשכון, כדי שלא ישמיט החוב בשביעית, ולא יעשה מטלטלים אצל בניו, אלא יפרע מהמשכון אחר שמת הלוה. בד"א, כשמשכנו שלא בשעת הלואתו. אבל אם משכנו בשעת הלואתו, אינו חייב להחזיר לו. הגה: מצות השבת העבוט הוא מצות עשה  שמתן שכרה כתוב בצדה, ולכן אין בית דין של מטה מחוייבין לכוף עליה, אבל אם רוצים לכוף, הרשות בידם (תשובת הרמב"ן סימן פ"ה /פ"ח/). ועיין בי"ד ריש סימן ר"מ.
 - מה מוסיפה (או גורעת) ההגהה ביחס לגוף השולחן ערוך?
כג) כשיגיע זמן הפרעון ובא לגבות חובו) (טור), מסדרין לבעל חוב. כיצד, אומרים ללוה: הבא כל המטלטלים שיש לך, ולא תניח אפילו מחט אחת, ואפילו כלי אוכל נפש) (נ"י סוף פ' המקבל), ונותנין לו מהכל מזון שלשים יום  כבינוני שבעיר, אע"פ שאכל תחלה כעני) (נ"י פרק הנ"ל), וכסות י"ב חדש; ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה, אלא מעבירים אותה ממנו ונותנים לו כסות הראויה לו לי"ב חדש, ומטה לישב עליה, ומטה ומצע  ושאר צרכי המטה) (טור) הראוים לו לישן עליהם, ואם היה עני, מטה ומפץ לישן עליו, ואין נותנין כלום כאלו לאשתו ובניו, אף על פי שהם קטנים שהוא חייב במזונותיהם, ונותנים לו סנדלו ותפיליו. היה אומן, נותנים לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, כגון שהיה חרש נותנין לו שני מעצדין (פירש"י דולדייר בלע"ז קטנה ומחלק בה את הנסרים), ושתי מגרות. היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט, נותנין לו שנים מן המרובה, וכל שיש לו מהמועט, ואין לוקחים לו כלים מדמי המרובה. היה אכר או חמר, אין נותנין לו לא צמדו ולא חמורו. וכן אם היה ספן, אין נותנין לו ספינתו. אף על פי שאין לו מזונות (אלא) מאלו, אין אלו כלים, אלא נכסים, וימכרו עם שאר המטלטלים בב"ד, וינתנו לבעל חובו. ואפילו אם הוא תלמיד חכם ותורתו אומנותו, אין מניחים לו ספריו, ואפילו ספר תורה, לפי שהם כשאר נכסים שבעל חוב גובה מהם. והוא הדין למקומות בית הכנסת יד כשהם בכלל נכסים, ובעל חוב גובה מהם חובו.
- מה אסור לקחת מהחייב כמשכון?
שולחן ערוך חושן משפט סימן צט
ד) מי שהוחזק שהוא עני וכשר והולך בתום, והדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב העם, ובא בעל חובו להשביעו בתקנה זו, והוחזק התובע שאינו מסתפק בעניות זו אלא רוצה לצערו בשבועה זו להצר לו ולביישו ברבים כדי להנקם ממנו, או כדי שילך וילוה מהעובד כוכבים או שיקח נכסי אשתו ויתן לו עד שינצל משבועה זו, אסור לדיין להשביעו שבועה זו; ואם השביעו ביטל, לא תעשה של תורה לא תהיה לו כנושה (שמות כב, כד) ולא עוד אלא ראוי לדיין לגעור בתובע ולטורדו.
ה) מי שהוחזק רמאי ודרכיו מקולקלים במשאו ומתנו, והרי הוא אמוד שיש לו ממון, וטוען שאין לו כלום והרי הוא רץ להשבע, טו אין להשביעו. הגה: ויש לדיין לנדותו או לכופו עד שיפרע (טור ורמב"ם פ"ב דמלוה). ועיין סימן צ"ז סעיף ט"ו.
ו) החייב לחבירו, ונתן כל אשר לו לאחר להפקיע חובו, לא תועיל ערמתו ויגבה בעל חוב חובו, אפילו הוא מלוה על פה, ממקבל המתנה, וישבע מקבל המתנה על דעת ב"ד בלא ערמה ומרמה כמה קבל מתנה מראובן, ויגבו בית דין לבעל החוב חובו מכל מה שקבל מראובן. אבל אם הרויח כלום בסחורה או ברבית באותה מתנה, אין בית דין מגבין לו מהריוח, דאפילו מקרקעי המשועבדים למלוה אם אכל לוקח או מקבל מתנה הפירות כמה שנים בא בעל חוב וגובה הקרקע כמו שהוא, ואינו מוציא מידם הפירות שאכלו. הגה: מיהו אם נראה לבית דין שלא כוונו לערמה, רק למתנה גמורה, קנה המקבל אף על גב שהיתה כוונתו להבריח (ב"י בשם רשב"א ותוספות ואשירי ומרדכי פרק האשה שנפלו).
 
לבוש חושן משפט סימן צט סעיף ד
מי שהוחזק עני וכשר והולך בתום והדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב העם, ובא בעל חובו להשביעו בתקנה זו, והוחזק התובע שגם הוא יודע בעניותו של זה אלא שהוא מכוין לצערו בשבועה זו להצר לו ולביישו ברבים כדי להנקם ממנו, או כדי שילך וילוה מן הגוים בריבית, או כדי שיקח בגדי אשתו ויתנם לו כדי להנצל משבועה, אסור לדיין להשביעו שבועה זו, שלא תקנו הגאונים שבועה זו אלא מפני הרמאים, ומאחר שהוחזק זה שאינו רמאי אסור להשביעו, ואם השביעו ביטל לא תעשה של תורה לא תהיה לו כנושה [שמות כב, כד], ולא עוד אלא ראוי לדיין לגעור בתובע לטורדו. עני שקבץ ממון בכתב קיבוץ אם צריך לשלם לבעל חוב עיין לעיל בעטרת זהב סימן רנ"ג [סעיף יב].
- כנגד איזו מציאות באים חוקים אלה?
- על מי באים החוקים להגן?
- מהו ההיגיון המוסרי העומד בבסיס הפסיקה?
תקנה של"ג שהותקנה בועד מדינת ליטא במושבו בשנת שצ"ז-1637 (ש' דובנוב, שם, עמ' 20) דנה בענין החובה המוטלת על המלווה לספק מזונות ללווה היושב במאסר. וזו לשון התקנה:
"אם יושיב אחד את בעל חובו (= הכוונה ללווה) בתפיסה, מחויב ליתן לו מזונות כפי ראות עיני בית דין, ויעלה על חובו".
בפסק דינו משנת 1663, אמר לורד הייד (HYDE) כדברים האלה:
"IF A MAN BE TAKEN IN EXECUTION AND HE LIE IN PRISON FOR DEBT, NEITHER THE PLAINTIF AT WHOSE SUIT HE WAS ARRESTED, NOR THE SHERIFF WHO TOOK HIM, IS BOUND TO FIND HIM MEAT, DRINK OR CLOTHES; HE MUST LIVE ON HIS OWN, OR ON THE CHARITY OF OTHERS, AND IF NO MAN WILL RELIEVE HIM, LET HIM DIE IN THE NAME OF GOD, SAYS THE LAW, AND SO SAY I" (MANBY V. SCOTT, ENGLISH REPORTS, 86, P. 781, P. 786).
- אילו ערכים מודגשים בתקנה של ועד מדינת ליטא לעומת פסק הדין האנגלי?
כעת אחרי שראינו מעט מהיחס ביהדות לאורך הדורות לבעלי חוב נתייחס מעט לחוק הישראלי ולפרשנותו כפי שבאה לידי ביטוי בבג"צ 5304/92 פר"ח סיוע לנפגעי חוקים
ותקנות למען ישראל אחרת – עמותה נגד שר המשפטים מפכ"ל משטרת ישראל משנת 1993.
מתוך חוק ההוצאה לפועל:
22. מיטלטלין שאינם ניתנים לעיקול [תיקון: תשל"ה, תשנ"ד, תשנ"ט]
(א) ואלה מיטלטלין שאין מעקלים אותם.
(1) צרכי אוכל כדי מחיית החייב ובני משפחתו הגרים עמו, לתקופה של שלושים יום;
(2) מערכות בגדים, מיטות, כלי מיטה, כלי אוכל, כלי מטבח וכלי בית אחרים שהם צרכים חיוניים לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו;
(3) דברים הדרושים כתשמישי קדושה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו;
(4) כלים, מכשירים, מכונות ומיטלטלין אחרים, וכן בעלי חיים, שבלעדיהם אין החייב יכול לקיים מקצועו, מלאכתו, משלח ידו או עבודתו שהם מקור פרנסתו ופרנסת בני משפחתו, ובלבד ששוויים אינו עולה על סכום שנקבע בתקנות, ואם היו מכונות - בתנאי שהחייב עובד בהן בעצמו או בעזרת שני עובדים לכל היותר;
(5) כלים, מכשירים, מכונות, מיטלטלין אחרים ובעלי חיים, השייכים לנכה והנחוצים לו לשימושו האישי בגלל נכותו;
(6) חיות מחמד;לענין זה, "חיית מחמד" - בעל חיים המוחזק בביתו או בחצריו של החייב ואינו משמש לעיסוק בעל אופי מסחרי.
38.  . הגנת בית המגורים [תיקון: תשנ"ב, תשנ"ד]
(א) היו המקרקעין שעוקלו משמשים, כולם או מקצתם, בית מגורים לחייב, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות על מכירת המקרקעין ועל פינוי החייב ובני משפחתו הגרים עמו מהמקרקעין, ובלבד שהוכח תחילה, להנחת דעתו, שיהיה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף.
(ב) ראש ההוצאה לפועל רשאי לקבוע שהסידור החלוף יהיה בהמצאת דירה אחרת או בתשלום פיצויים או בדרך אחרת.
(ג) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם על ביצועה של משכנתה או מימוש של משכון, זולת אם נרשמה המשכנתה לפני תחילת חוק זה, או אם פורש בשטר המשכנתה או בהסכם משכון שהחייב לא יהיה מוגן לפי סעיף זה.
69יב. צו הבאה [תיקון: תשנ"ד]
(א) לא הופיע החייב לבירור שהוזמן אליו כאמור בסעיף קטן (א) או (ב), או לא התייצב לחקירת יכולת שהוזמן אליה לפי סעיף 67, רשאי ראש ההוצאה לפועל, לבקשת הזוכה, להורות בצו על הבאת החייב לפניו או לפני ראש הוצאה לפועל אחר (להלן - צו הבאה).
 מאסר חייב בשל בזיון ההוצאה לפועל [תיקון: תשנ"ד, תשנ"ו, תשנ"ט]
(א) ראש ההוצאה לפועל רשאי, לבקשת הזוכה, לתת צו מאסר נגד החייב בשל בזיון ההוצאה לפועל, בין אם הוכרז מוגבל באמצעים ובין אם לאו, לתקופה שלא תעלה על שבעה ימים, אם נתברר לו כי התקיים אחד מאלה:
(1) החייב הוא בעל יכולת המשתמט מתשלום חובותיו, כאמור בסעיפים 7ג, 67(ד) או 69יא(ד);
(2) החייב הוא בעל יכולת למלא אחר צו תשלומים שניתן לפי חוק זה והוא לא מילא אחריו, או לא שילם שיעור מהשיעורים שנקבעו לפיו;
(3) החייב לא מילא אחר החלטה שניתנה לפי סעיף 69יג(ב);
- מה היחס בין החוק הישראלי ובין ההלכה?
- מה ההבדל המהותי בין צו הבאה לצו מאסר?
- מהן ההגנות שמספק החוק לבעל החוב?
- מהן ההגנות שמספק החוק לנושה?
מתוך בג"צ 5304/92 פר"ח סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת – עמותה נגד שר המשפטים מפכ"ל משטרת ישראל משנת 1993:
1) לב ענינה של עתירה זו - זכות היסוד של חירות האדם וכבודו וסוגית המאסר על חוב.
משפסק בית משפט כי ראובן חייב לשלם לשמעון סכום כסף, והוא אינו ממלא אחר פסק דינו של בית המשפט ואינו משלם את הסכום שחויב לשלמו, באה שעתם של הליכי ההוצאה לפועל של פסק הדין. מן המושכלות הראשונים של שלטון החוק - לציית ולמלא אחר הוראותיו של בית המשפט, ובכך ענינו של חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. ואף זה מושכל ראשון בתפיסת העולם שבמערכת משפטנו - וייאמר מיד כי לא כך היה לעולמים ברוב המערכות המשפטיות השונות, כפי שנעמוד על כך להלן - שמטרתם של הליכי ההוצאה לפועל היא לממש את פסק דינו של בית המשפט על ידי ירידה לנכסי החייב, ולא על ידי ירידה לחייו של החייב. אשר על כן, והדבר אינו שנוי במחלוקת, כאשר ברור שלחייב אין היכולת והאמצעים לשלם את החוב, אין אוסרין אותו על אי תשלום החוב. שהרי מאסר בנסיבות כאלה אינו משמש כאמצעי כפייה לתשלום החוב, אלא כענישה על אי תשלום החוב, וכזאת לא ייעשה במערכת משפטנו. השאלה העולה בדיון שבפנינו אינה אלא זו - בחוק ההוצאה לפועל קבע המחוקק שמשנתקיימו נסיבות מסוימות ניתן להשתמש באמצעי המאסר כדי לכפות על תשלומו של החוב. בכך דן המחוקק בסעיפים 74-67של חוק ההוצאה לפועל מה טיבן של נסיבות אלה, מה מהותן, ואימתי הרשנו המחוקק להשתמש באמצעי המאסר - שיש בו משום שלילת הזכות היסודית ביותר, היא חירות האדם - כדי לכפות על החייב את תשלום החוב ולמלא אחר פסק דינו של בית המשפט? ומתוך שאלה זו עולה תמיהה שהיא קשה הימנה: להלכה אין אוסרים חייב שהוא חסר יכולת. האם אכן כך הוא גם למעשה? ...

...בעת הדיונים בכנסת בשלבים השונים, ובנוסח החוק כפי שנתקבל, נקבעו הסייגים והתנאים לשמירה על העקרון שהמאסר ישמש, במקרים המיוחדים הראויים, כאמצעי כפייה ולא ענישה. הודגש שהמאסר יושת רק על ידי יושב ראש ההוצאה לפועל כאקט שיפוטי ולא אדמיניסטרטיבי, היינו בירור שיפוטי תקין במעמד החייב, שהוא אכן חסר יכולת לשלם, כאשר יושב ראש ההוצאה לפועל משוכנע שאין דרך ואמצעי אחרים להתחקות אחר הרכוש שבידי החייב ולגלותו אלא באמצעות מאסרו, ועליו לבוא לכלל החלטה זו, לאחר שמיעת טענות החייב, ולאחר שנתברר לו, ליושב ראש ההוצאה לפועל, לפי כל נסיבות הענין, כי יש בידי החייב לשלם את החוב. שיקול חשוב שימשה בידי המחוקק הקביעה שגם המשך גביית החוב בדרך זו ישאר תחת פיקוחה של המערכת השיפוטית - החייב צריך ויובא תוך שלושה ימים מהמאסר לשם בירור נוסף, ותקופת המאסר המירבית היא 21 יום, וכן שלא תתפתח מערכת "מקבילה" של גביית חוב על ידי בעלי זרוע ופורעי חוק.

. ועוד הערה אחת עמדי. אומר המשנה למנהל בתי המשפט, בתצהירו מיום :5.7.93
"למעשה ניתן לראות בצווי המאסר הגורמים להבאת החייב אל ראש ההוצאה לפועל על מנת שיביא לידיעתו את מגבלותיו הכלכליות צווי הבאה. פקודת המאסר לתקופה שאינה עולה על 72 שעות בהליכי הוצאה לפועל משמשת לאותה תכלית לה משמשים צווי ההבאה בהליך הפלילי"(סעיף 12 ב לתצהיר)
הקבלה זו שבין צווי המאסר לצווי ההבאה לאו הקבלה היא. אכן המאסר שעד לתקופה של 72 שעות אינו יכול להתמשך מעבר לתקופה זו אלא אם כן מובא החייב לפני יושב ראש ההוצאה לפועל, הדן בענינו, שוקל אם כדבריו הוא שאין ביכולתו לשלם את החוב כולו או לשיעורין או שיש ביכולתו ומסרב הוא לשלמו, ואם מן הנכון להמשיך ולהשתמש באמצעי המאסר כדי לאלצו למלא אחר פסק הדין ((סעיף 70 ב לחוק). אבל אין כל קשר ודמיון בגופם ומהותם של שני סוגי הצווים, ולא זו בלבד, אלא צו ההבאה לשם דיון שיפוטי נכון ורצוי הוא, ומאסר החייב ללא דיון משפטי בלתי רצוי ופסול הוא. מאסרו של החייב - מבלי שהוזמן לפני כן להופיע בפני יושב ראש ההוצאה לפועל - עד למשך 72 שעות, אין בינו לבין צו הבאה ולא כלום. צו הבאה הוא צו המורה על הבאתו של מי שנגדו הוצא הצו ללא דיחוי לפני בית המשפט, ואין בו משום שלילת חירותו. לעומת זאת, מאסר לתקופה של עד 72 שעות יש בו משום שלילת חירות לזמן שהוא אמנם קצוב, אך קבוע מראש.
43) כליאתו של אדם מאחורי סורג ובריח, ללא הסמכה מפורשת בחוק, ולו לדקה אחת, דינה כדין שלילת חירות לשעה אחת, ל-72 שעות, ולכל תקופה שהיא. אין מידה ואין שיעור לערכה ולארכה של חירות האדם
- אילו ערכים מתנגשים בסוגייה של מאסר בעלי חוב?
- מהי תכליתו של המאסר של החייבים לפי השופט אלון, ומה מצדיק אותו?
- מהן ההגבלות שיש לשים לפני שאוסרים חייב?
- עם איזו מציאות מתמודד השופט אלון?

באותו פסק דין ערך השופט אלון השוואה עם המצב במדינות אחרות בעולם.
באנגליה של המאה ה-19, היה המאסר על חוב אמצעי זמין ונפוץ, אשר השימוש בו זכה לביקורת נוקבת בספרות, במיוחד בתיאוריו הדרמטיים של צ'ארלס דיקנס. כעבור זמן צומצם השימוש באמצעי זה ועיקרי ההנחיות לענין ההיזקקות למאסר על חוב נקבעו ב-THE, 1869 DEBTORS ACT. לפי חוק זה, לענין חוב שיסודו בצו או פסק דין של בית המשפט, רשאי בית המשפט להורות על מאסרו של החייב בכפוף לשתי הגבלות אלה: א. על הנושה להוכיח, לשביעות רצון בית המשפט, שיש ביכולת החייב, או שהיה ביכולתו מאז ניתן פסק הדין, לשלם את החוב אך הוא מסרב ומתרשל לעשות כן. ב. תקופת המאסר מוגבלת לששה שבועות...
. בשנת 1969 התפרסם באנגליה דו"ח - DEBTS REPORT OF THE COMITTEE ON THE ENFORCEMENT OF JUDGMENT), אשר בו המליצה הועדה, והמלצתה נתקבלה, לצמצם את המאסר על חוב לשני חריגים בלבד: אי תשלום דמי מזונות ואי תשלום חובות לכתר. פרט לשני חריגים אלה, במקום המאסר, ינוכה החוב, בשיעורין, ממשכורתו של החייב, הכל לפי גודל המשכורת, מספר בני המשפחה התלויים בחייב והסכום שהוא זקוק לצרכי מחיתו וקיומו. המגמה הניכרת היא, איפוא, להביא לביטול מלא של מוסד המאסר על חוב אזרחי.

מרבית המדינות בארצות הברית קבעו בחוקתן הוראה האוסרת כליל מאסר על חוב: "NO PERSON SHALL BE IMPRISONED FOR DEBT".  במדינות אחרות מצומצם השימוש במאסר על חוב כנגד חייבים משתמטים (ABSCONDING DEBTORS) בלבד. הנטיה היא לאפשר מאסר על חוב רק כאשר מהתנהגותו של החייב עולה כוונת מרמה (FRAUD) או השתמטות, ולהגן על חייבים תמי לב מפני התעמרות הנושים.
באוסטרליה ניכרת מגמה של בתי המשפט להתיחס אל המאסר על חוב כאל עונש בשל מעשה מרמה של החייב. כך הוא ב-IMPRISONMENT OF (FRAUDULENT DEBTORS ACT (1958 וב- JUDGMENT DEBT RECOVERY ACT (1984), המאפשרים מאסר רק כאשר שוכנע השופט שאכן החייב עבר "עבירה" ("OFFENCE") המגלה כוונה לרמות או להשתמט (& B. KERCHER M. NOONE, REMEDIES (2ND ED., 1990) P. 59). המחברים מציינים (שם, עמ' 61) לתופעה מאלפת שאירעה במדינת ויקטוריה שבאוסטרליה: ב-1984 נחקק ה-RECOVERY ACT JUDGMENT DEBT הנ"ל, אשר קבע בסעיף 19 שאין להוציא צווי מאסר שלא בנוכחות החייבים. מתברר שבעוד שבשנת 1984 הוצאו 1600 צווי מאסר לפי החוק הקודם, הרי בשנה שלאחר חקיקת החוק הנ"ל הוצא צו מאסר אחד בלבד! ההסבר לשינוי מהפכני זה הוא דרישת החוק להביא את החייב בפני בית המשפט בטרם הינתן צו המאסר, כשעל ידי כך נבדק ענינו של כל חייב וחייב לגופו.
 
- מה ניתן ללמוד מהשוואה זו על היחס לבעלי חוב?
- מה ההבדל בין המצב במדינות הללו ובין זה השורר בארץ?
כעת נעבור לכמה מקורות המציגים את המציאות בארץ בפועל:
מתוך דו"ח שנתי של הנהלת בתי המשפט שהוגש השנה (תשס"ח)
http://www.knesset.gov.il/committees/heb/material/data/H29-10-2006_11-45-04_a.doc
המגמה השנתית של גידול בעומסי העבודה בהוצאה לפועל לא השתנתה במהלך שנת 2005  זאת למרות קיצוץ מקביל בתקני עובדי ההוצאה לפועל.
בשנת 2005 נפתחו במערכת ההוצאה לפועל  361,620 תיקים ונסגרו 178,488 תיקים.
ביחס לפתיחת תיקים, מהסתכלות בנתוני פתיחת תיקים ב-5 השנים האחרונות ניתן לראות עלייה סיסטמטית בנתוני פתיחת תיקים.

ד. תיקי איחוד וחייב שהוכרזו כמוגבלים  באמצעים
 בשנת 2005 ניכרת שוב, עליה בפתיחת תיקי איחוד בהשוואה לשנה קודמת (גידול של 5% )
 אולם חלה ירידה קטנה של 1.5% בכמות תיקי הבן הנמצאים באיחוד (סה"כ 552,883  תיקים).
 מדובר בחייבים להם עשרות מתיקים, וחובותיהם עולים על מאות אלפי שקלים ולעיתים  אף מעבר לכך, כאשר במרבית התיקים החייבים משלמים סכומים מזעריים (לרוב 200-100₪)  כלומר הסכום החודשי לתשלום לא מכסה את הריבית בתיקים אלו, כך שהזוכים לא  יקבלו לעולם את המגיע   להם, אף אם החייבים ישלמו כל חייהם.
 באמצעים העומדים כיום בפני לשכות ההוצל"פ ,היכולת לגביית החוב בתיקים אלו נמוכה
     ולמעשה חוסר המידע על נכסי החייב , אינו מאפשר קביעת סכום החזר חודשי של החוב  
     באופן ריאלי ליכולתו הכלכלית האמיתית של החייב .
 מעבר לכך אין אינטרס לזוכים ליזום פעולות מבצעיות (החייבות בתשלום) כנגד חייבים  לאור הסבירות הנמוכה לקבלת החזר תשואה מתאימה בתיק איחוד.

ו. הליכים המבצעיים
 בשנ"ע 2005 חל גידול מהותי של כמעט 50% בהליכים המבצעיים שבוצעו כנגד חייבים.
 עיקר העלייה מיוחס לכך שהחל מחודש אוגוסט התאפשר,לזוכה לבקש עיקול רכבים  הרשומים על שם החייב על פי תעודת הזהות.
  בשנ"ע 2005, נתפסו כ-2,000 רכבים ונראה שבשנה הנוכחית תיתפס כמות כפולה ,שתביא גם היא לעלייה בתקבולים בהוצאה לפועל.
הליך זה מראה כי כאשר ניתנים בידי ההוצאה לפועל הכלים המתאימים לגבייה, והמידע לגבי נכסי החייב, ניתן להעלות את הגבייה.
מתן אפשרות להוצאה לפועל לפעול במאגרים אחרים כדוגמת: שע"מ, רשם המקרקעין או הביטוח הלאומי  ללא ספק יביאו לגביית אחוזים ניכרים מהתיקים.
דרישה זו הועברה  במסגרת תזכיר חוק שהוגש לפני כ-4 שנים.

ז. מאסר והבאה
בשנ"ע 2005 הועברו לטיפולה של משטרת ישראל 190,539 פקודות מאסר (עלייה של 25% ביחס לשנ"ע הקודמת) ו-1,147 צווי הבאה (ירידה של 66% ביחס לשנ"ע קודמת).
מגמה זו של גידול בפקודות המאסר על חשבון צווי ההבאה, ממשיכה מאז כניסת תיקון 19 לחוק ההוצאה לפועל.
על פי נתונים שמתקבלים מלשכות ההוצאה לפועל ניתן לראות,לצערנו, כי הליך של צו מאסר מהווה, לא פעם, ההליך היחידי שננקט (לאור חוסר במידע על נכסי החייב).
חשוב לציין כי בפועל,כמות הנאסרים בפועל הינה פחות מ-1%,כאשר בדר"כ כאשר החייב מגיע בפני ראש ההוצאה לפועל,יכולתו הכלכלית נחקרת ונקבע לו צו חיוב בתשלומים.
כיום תלוי ועומד בג"צ (בג"צ 4264/04 עמותת הלב במשפט ואח' נ' שר המשפטים ואח')   שהוגש כנגד הליך פקודת המאסר. מניעת הליך זה תביא לפגיעה אמיתית ביכולת גביית החובות ולירידה של עשרות אחוזים בגבייה.
- מהן הבעיות איתן מתמודדת ההוצאה לפעול?
- אילו בעיות מטרידות במיוחד את מחברי הדו"ח?
- איזו מציאות של יחסי חייבים עולה מתוך הדו"ח? כיצד מחברי הדו"ח מבינים אותה? האם זו הפרשנות היחידה האפשרית?
מאסר ידני, מתוך אתר של חברה פרטית להוצאה לפועל
http://www.iturim.com/info10.html
פקודת המאסר הידנית היא יעילה ביותר לגביית חובות בתיקי הוצאה לפועל שנגרמו בגין אי תשלום מזונות אולם יעילותם גבוהה ביותר גם בגביית חובות בתיקי הוצאה לפועל אחרים.
פקודת המאסר הידנית היא יעילה יותר מפקודת מאסר אותה מבצעת משטרת ישראל משתי סיבות עקריות. האחת היא ששוטרי משטרת ישראל לא פועלים לאיתור מענו של החייב אלא מגיעים אך ורק לכתובת הרשומה על הצו שהיא לעיתים אינה הכתובת בה מתגורר החייב. השניה היא ששוטרי משטרת ישראל אינם משקיעים את מכל מרצם לביצוע הפקודה. פקודת מאסר יכולה להתעכב אצל משטרת ישראל זמן רב עד שתטופל וגם אז במקרה בו בבקור הראשון בכתובת, החייב לא נמצא בביתו, יעוקב ביצוע הפקודה עוד זמן רב.
במקרה של פקודת מאסר ידנית אנו פועלים בנחישות ובזריזות לביצועה מכיוון שאנו יודעים ידוע היטב את המשמעות של אי תשלום מזונות מבחינת האשה והילדים.
הקושי הבסיסי בבצוע של פקודת מאסר ידנית הוא הקושי שכרוך באיתור מענו או מקום המצאותו של החייב בתיק ההוצאה לפועל.
לאחר שאותר החייב מתעורר קושי אחר הנובע מהנוהל אותו מנהיגה משטרת ישראל בנוגע לסיוע שהיא נותנת לבעל התפקיד בעת הביצוע.
הנוהל של המשטרה במקרה זה קובע כי ראשית על מבצע הפקודה לתאם את ביצוע הפקודה בסיוע משטרת ישראל עם תחנת המשטרה המקומית. לאחר התיאום, על מבצע הפקודה לראות פיזית את החייב, רק אז ניתן להתקשר לתחנת המשטרה הקרובה ולבקש את הסיוע. לאחר מכן עד להגעת הסיוע המשטרתי, על המבצע להמשיך ולקיים קשר עין עם החייב ואף להצביע עליו בעת שהסיוע המשטרתי מגיע. מיותר לציין כי שמירה על קשר עין עם חייב למשך פרק זמן ארוך היא קשה מכיוון שדי בכך, שהחייב ימצא בתוך הבית, כדי שקשר העין יפסק.
אנו פיתחנו שיטות עבודה כאלו שבאמצעות אמתלות שונות ומשונות אנו יוצרים מגע עם החייב ושומרים על קשר עין עמו עד להגעת הסיוע המשטרתי לעוצרו.
עם הגעת הסיוע המשטרתי אנו מובילים את השוטרים למקום המצאו של החייב בתיק ההוצאה לפועל, מצביעים עליו וממתינים במקום עד שהחייב נאסף על ידי משטרת ישראל ומובל למאסר.
- איזו מציאות מתגלה לנו מתוך מקור זה? מה הן הסיבות שגורמות לה?
- האם הנוהל הזה נראה תואם את הציווי ההלכתי?
- אילו סכנות ובעיות עולות מהנוהל הזה?
צפו בסרט הבא: הטלוויזיה החברתית: ניסיון פינוי בקרית גת
http://www.tv.social.org.il/community/kiryat-gat-17-7-07.htm
- אילו בעיות מוצגות בסרט?
- מאיזה נקודת מבט הן מוצגות והאם היא נראית לכם מוצדקת?
- כיצד ראוי להתמודד עם המציאות הזו?
הבנקים יממנו שכר דירה למשך שנה לחייבי משכנתה מפונים (רות סיני, הארץ 15 02/03/08)
לפי הצעת תיקון לחוק הם מוכנים לשלם עד 4,000 שקלים בחודש למימון שכר דירה לחייבים שפונו מבתיהם.
הבנקים מוכנים לשלם עד 4,000 שקלים בחודש למימון שכר דירה לחייבי משכנתה שפונו מבתיהם - כך מתברר מהצעת תיקון לחוק שהגישו בשבוע שעבר לוועדת חוקה, חוק ומשפט.
הצעת הבנקים היא מענה לדרישה של חברי הוועדה וארגונים חברתיים לבטל את הסעיף בחוק הקיים שמאפשר לבנקים לדרוש מנוטלי משכנתאות לוותר על זכותם לדיור חלופי. בדיונים קודמים של הוועדה הזהירו הבנקים שאם יבוטל הוויתור והם ייאלצו לממן דיור חלופי למפונים, הם יעלו את הריבית על משכנתאות ויפחיתו את גובה המימון.
נראה כי לנוכח התגובות הספקניות להצהרות אלה מצד יו"ר הוועדה, ח"כ מנחם בן ששון וארגונים כגון "ידיד" והאגודה לזכויות האזרח, מיתנו הבנקים את עמדתם. "התנאים כדי לזכות בסידור של דיור חלוף (...) מצביעים על הצורך באיזון בין זכותו הקניינית של הנושה בדירת המגורים לבין רצון המחוקק לדאוג לקורת גג לחייב", כתבו בדברי הסבר לנוסח שהם מציעים.

לפי ההצעה שהגישו, בנקים יספקו מימון לדיור חלופי רק אם הלווה נקלע לקשיים ופיגורים אחרי ששילם את חובו במשך שנתיים ורק אם אין לו דירה אחרת. הבנק יוכל לאפשר לחייב להמשיך להתגורר בדירה שאותה קנה במקום לממן לו שכר דירה בדירה אחרת. שכר הדירה שאותו יממן הבנק יתבסס על נוסחה שמשקפת את מחירי השכירות בשוק ולא יעלה על 3,944 שקלים בחודש למשך שנה...
- איזו מציאות בא החוק לתקן?
- אילו ערכים עומדים בבסיס החוק?
 
מלכודת הוצל"פ: החוב הזעיר תפח מבלי שידעתם (תני גולדשטיין ynet פבואר 2008)
חדרנית במלון שחוששת לאבד הכל, בגלל שטר חוב ישן שצבר בנה המנוח בחתימתה המזויפת; זוג שלא הצליח להחזיר הלוואה ותוהה מה עדיף - רעב או כלא; עובדת ניקיון שעברה תאונה, ומחכה כבר שש שנים לפיצויי הפיטורים. רבבות קורסים תחת נטל החוב והביורוקרטיה, ומרגישים שאין עם מי לדבר
דוד ושושנה ביטון מקריית-שמונה אינם ישנים בלילות. יום בהיר אחד גילו בני-הזוג - פועל טקסטיל וחדרנית בבית-מלון - שהם חייבים יותר מ-5,000 שקלים. חשבון הבנק כבר מעוקל, לשלם בהוראת קבע, המחאה או כרטיס אשראי אי-אפשר, וכעת חוששים השניים שגם הרהיטים בדירתם הצנועה נמצאים על הכוונת. מה שמקומם אותם במיוחד הוא הסיבה למצבם העגום: החוב נוצר לפני יותר מעשור בהלוואה שלקח בנם, שכיום אינו בחיים.

ב-1993 קנה הבן, אז נער בן 17, שעון, ושילם עליו בשטר חוב של 300 שקלים. בשל היותו קטין, טוענת שושנה, הוא נדרש לאישור הורים - וזייף את חתימתה. חטא הנעורים הקטן הזה הוביל לתסבוכת גדולה: בעל החנות, לטענת בני-הזוג, כלל לא טרח ליידע אותם על החוב שצברו. את ההודעה קיבלו מההוצאה לפועל רק לפני שנתיים, כאשר החוב כבר צמח ל-5,000 שקלים. מאז מת הילד...
עם 5,000 שקל בחודש - וחוב של 120 אלף
הזוג ביטון הוא רק אחד מיני רבים, ששקעו בחובות גדולים בגלל חוב קטן, אשר הוגש להם באיחור של שנים ובינתיים צבר ריבית והצמדה."ב'ידיד' מתקבלות מדי שנה מאות בקשות לעזרה של אנשים, שגילו בדיעבד שהם חייבים סכומים מדהימים של כסף - חלקם הגדול בגלל חובות של קרובי משפחה", אומר סמנכ"ל העמותה, רן מלמד. "לעתים זו שיטה: בעל החוב או עורך-דינו נותן לחוב לתפוח ולתפוח. לפעמים שולחים לחייב מכתבים לכתובת הלא-נכונה, לפעמים 'נזכרים' לפנות אליו רק אחרי שנים. ההוצאה לפועל מנוצלת בידי נושים בעלי כוח להפעלת אמצעי גבייה דרקוניים על חייבים חסרי אמצעים".

ביחס למקרים אחרים, מצבם של הביטונים מקריית-שמונה עוד טוב: לא אחת מגיע החוב לסכומים כמעט דמיוניים, עבור מי שבקושי "גומרים את החודש". כך קרה לסימה (שם בדוי) מצפת. "לפני כמה ימים גילינו שיש לנו עיקול על המשכורת", היא מספרת. "מאז לא נכנס שקל לחשבון, וכל המשכורת של בעלי הולכת לחובות. כשייגמר הכסף בחשבון, ממה נקנה במכולת? החוב שלנו התחיל כשלא היה לנו כסף: אנחנו חיים מהמשכורת של בעלי, 5,000 שקל, וזה לא מספיק. אז צברנו חוב לבנק של 40 אלף שקל, והיום זה 120 אלף. מאיפה נחזיר סכום כזה? ואם לא נשתף פעולה, הוא יקבל פקודת מעצר. ברגע שהסתבכת עם ההוצאה לפועל אתה כבר לא בחיים. מעמיסים עליך עוד ועוד, עד שאתה טובע".
 את המצב הסבוך מסביר גורם בכיר במערכת המשפט: "האנשים הללו צברו חובות וצריכים להחזירם. עקרונית, במקרה שלחייב אין יכולת להחזיר את הכסף, יכול בית-המשפט לפרוס את החוב לתשלומים רבים בסכומים קטנים. אם הוטל עיקול על החשבון, סימן שאותה משפחה לא הגישה כל התנגדות. אבל הסיבה לכך גם עלולה להיות חוסר מידע בקרב החייבים, שאינו באשמתם. מדובר באוכלוסייה שאינה יודעת להתמודד עם הביורוקרטיה. להוצאה לפועל יש בעיה של הסברה, והיא צריכה ללמוד להיות נגישה ומובנת לציבור".
 בשל מורכבות הביורוקרטיה, אומר רן מלמד, נכנסים מדי שנה לכלא אלפים בגלל חובות - "לעתים גם חובות קטנים, שבמדינה מתוקנת לא היו מביאים לכך"...

שש שנים בלי פיצויים האיטיות והסחבת, המאפיינת לא אחת את התנהלות ההוצאה לפועל, פוגעת לא רק בחייבים; לעתים סובלים ממנה גם אלה שממתינים לכסף. וגם כאן, את המחיר הכבד ביותר משלמים בני השכבות החלשות. חנה זגיה, עובדת ניקיון מאשדוד, שפוטרה מעבודתה לפני שבע שנים, לא קיבלה עדיין את הפיצויים המגיעים לה. "היא עברה תאונה, שברה את רגלה ולא יכלה לעבוד", מספרת בתה פנינה. "המעסיק שלה סירב לשלם לה פיצויים. תבענו אותו די בקלות, ובית-המשפט חייב אותו לשלם. זה היה ב-2002, ומאז לא ראינו שקל. הלכנו למקום העבודה שלו, מצאנו אותו שם, הגשנו להם רשימה של הציוד שלו - והם לא עשו דבר. הרשמת בהוצאה לפועל לא מקשיבה לנו בכלל, אין עם מי לדבר. אני כבר לא מאמינה שנקבל את הכסף הזה".
 
- איזו מציאות עולה המכתבה?
- כיצד היא מתישבת עם החוק ועם השיח ההלכתי?
אחד הדברים שעולים מהכתבה הוא העובדה שגם עניים יכולים להיפגע מאי תשלום חובות הראויים להם ואכן כבר התורה קישרה את הלנת השכר עם היחס לחייבים. אחת הדוגמאות להלנת שכר שכזו היא הלנת שכר עובדי הרשויות המקומיות.
לאור מצבם של עובדי הרשויות המקומיות שהולן שכר הוצע לחוקק את חוק הרשויות המקומיות (משכורות עובדים) להלן דברי ההסבר להצעת החוק:
מטרת הצעת החוק היא להבטיח תשלום משכורות עובדי הרשויות המקומיות שמקבלות מענקי איזון ממשרד הפנים באופן שוטף וכפוף לחוקי העבודה וכל דין.
לאור המשבר שעוברות רשויות מקומיות רבות בשנים האחרונות, עובדים של מספר רב של רשויות אינם מקבלים את משכורותיהם באופן שוטף. לעיתים מגיע העיכוב בתשלום המשכורות למספר חודשים עד שנה שלמה. העובדים ומשפחותיהם נקלעים למצוקות כלכליות וחברתיות ואורח חייהם משתבש בגין כך. כמו כן, מהלך העבודה התקין באותן רשויות משתבש כתוצאה מעיצומים ומשביתות שהעובדים יוזמים כאמצעי לחץ לקבלת שכרם, גם במישור המקומי וגם במישור הארצי . אין ספק שכלל הציבור נפגע וייפגע מכך שהמצב הנוכחי יימשך.

הצעת החוק באה להסדיר ולפתור את הבעיה ע"י קביעת כללים להעברת כספים ייעודיים ממשרד הפנים למטרת תשלום משכורות העובדים בלבד לחשבון בנק מיוחד ונפרד של הרשות. חשבון זה יהיה מוגן מהטלת עיקולים ע"י קבלנים וספקי חוץ. כמו כן הצעת החוק מגבילה את הרשות המקומית מלהשתמש בכספי המשכורות למטרות אחרות, ומציעה להפעיל סנקציות נגד האחראים על כך.

- אלו ערכים עומדים בבסיס הצעת החוק?
- האם זו הצעת חוק ראויה?


עמוד הבית  |  ביוגרפיה  |   דברים לזכרו  |  אלבום תמונות  |  כתבים  |  אודיו  |  ספר אורחים  |  לוח אירועים  |  קישורים
עיצוב אתרים Studio karamel    בניית אתרים ITdesigns