לראשונה נתקלתי ביואב בקורס שעסק ב"חסידות ומתנגדיה", תרגיל של פרופ' עמנואל אטקס. ג'ינג'י, קטן וצנום, עם מבט תקיף ועמדות החלטיות – בנושאי השיעור וגם בנושאים אחרים. באותם ימים הוא היה סוחב על גבו תיק ובו מכשיר הנשמה, ושתי צינוריות שיצאו מהתיק חדרו לאפו כדי שיוכל לנשום – אבל למרות השיעולים התכופים והקשיים בנשימה לא ניכרה השפעה על יכולת הביטוי וחריפות הלשון והחשיבה. מאוחר יותר נודע לי שבאותו הזמן הוא הסתובב פחות או יותר בלי ריאות, אבל כנראה שהוא לא ראה בזה משהו שאמור להפריע...
באחד השיעורים נתקלנו ב'פליירים' פוליטיים שפוזרו בכיתה, ותכנם – שוד ושבר – ימני לעילא. הופתעתי לזעמו של יואב על תוכנם, ועוד יותר מכך מהנימוקים לכעס, שחרגו מהתחום הפוליטי הצר והתמקדו דווקא בעניינים רוחניים כמו "דרכה של היהדות" ו"עבודה זרה" – הבנתי שאצל יואב הפוליטי והדתי אינם רשויות נפרדות. בפעם אחרת דיברנו על לימודים, ויואב, ה'חילוני' אמר לי, יוצא הישיבה, משהו כמו: "אתה קורא מאמרים כאלה [הנוגעים ללימודים] בשבת?! אני בשבת לא מתעסק בעניינים של האוניברסיטה...".
חוש הומור ושנינות לא חסרו לו, אך האירוניה נשארה אצלו 'נקייה' – היא לא ביטאה תחושות של תסכול או מרירות, שכנראה לא היו ממש מוכרות לו. אחד הקורסים בהם השתתפנו, לפני כשלוש/ארבע שנים, התנהל בימי חמישי, ונמשך כשלוש שעות – מאחר הצהריים ועד שעת ערב. הייתה שם מישהי שבאופן קבוע לקחה איתו טרמפ הביתה, לגילה. באחת הפעמים בהן יואב מיהר – הוא היה צריך לרוץ ללמד במכינה הקדם צבאית בגילה - והיא התעכבה, ניסיתי להסית אותו: "סע, מה אתה מתעכב? היא לא מבינה שאתה ממהר?" אבל יואב חיכה, ולא רק שחיכה – לא נראה לי שהוא ממש התרגש מהאירוע. לא התמרמר, לא התלונן, פשוט המתין. מאוחר יותר נחשפתי למשהו מהמגוון העצום של פעילויות למען הזולת שאותן יזם ובהן השתתף הג'ינג'י הקטן – והבנתי שכנראה יש קשר בין השלווה לאכפתיות, בין חוסר היכולת ללעוג לאחר לבין הזעם על עניינים עקרוניים, בין העזרה שהושיט לכל מי שנזקק לה לבין ההתמודדות עם מגבלות וסבל פיזי עצום ללא מרירות וללא תסכול.
אחת הפגישות האחרונות שלי איתו הייתה בספריה הלאומית, בערך חודשיים לפני שמת. יואב אכל גלידה. למפרע הסתבר לי כי בשלב ההוא כבר כמה חודשים הייתה גלידה המרכיב העיקרי בתפריט שלו - מזון קשה יותר סירב בתוקף לקבל הסרטן שהלך ומילא את חלל הבטן שלו בקצב רצחני. ישבנו בקפיטריה, כמה אנשים בריאים פחות או יותר, ובתוכנו יואב, רזה וחיוור, מחזיק גביע גלידה, ודיברנו על היסטוריוגרפיה פוסט מודרנית. אני זוכר את ההערות שלו בשיחה – חדות, ביקורתיות, מחויכות. כאילו כלום לא אכל אותו באותם ימים. קצת אחר כך שמעתי שהוא אושפז. ושוחרר. ושוב אושפז. וששמר, כמה צפוי, על ערנות, חדות, ואכפתיות עד לרגעיו האחרונים.
חנן חריף
|
