דברים לזכרו של יואב

מותו של יואב תפש אותי לא מוכנה. לא שבאמת אפשר להתכונן לדבר מעין זה, אך בדומה לחבריו וחברותיו הרבים ממסגרות שונות ומגוונות בהם פעל, למד ולימד, לא חשבתי ואף לא לרגע שהפרידה מיואב תהיה כה קרובה. לא הספקתי להיפרד.

נותרתי מהרהרת ומתגעגעת לדברים משותפים רבים שחלקנו יחד במשך יותר מעשר שנים של ידידות, שותפות בקהילה, שיחות פוליטיות, עניין משותף בלימודי ההיסטוריה של העת החדשה המוקדמת ואף ישיבה משותפת על ספסל הלימודים.

בחייו הקצרים עשה יואב כל-כך הרבה. הרבה יותר ממה שאנשים רבים שאני מכירה, אף המבוגרים שבהם, הספיקו לעשות בחיים ארוכים. הלימודים שלו לתואר ראשון ואחר-כך לתואר שני בפילוסופיה ובהיסטוריה נמשכו מעט יותר מ"שנות התקן". יואב לא "משך" את סיום התואר, אלא היה סטודנט שלימוד מדעי הרוח היה עבורו חלק מעצם אישיותו ושימש לו כר לחשיבה, לכתיבה ולפעילות חברתית ענפה. ליואב הייתה אישיות של איש-רוח, הומניסט רנסנסי אם יורשה לי, שלמד שפות וקרא ללא הפסקה, כך שהכיר לעומק ולרוחב לא רק את רשימת הספרים והמאמרים מהסילבוס של הקורסים שלמד, אלא את מיטב היצירות בפילוסופיה ובהיסטוריה: מאלו הקלאסיות ועד לאלו של הוגי הדעות של ימינו. הוא הכיר לפני

ולפנים יצירות רבות: מה"אודיסאה" וה"איליאדה", דרך "עיר האלוהים" ועד להגותו של שפינוזה ושל בובר, והתעמק במיוחד בהגות חברתית, מדינית ופוליטית.
יואב למד, כתב ופעל במסגרות שונות: לימד במכינה ובבית המדרש של "בית ישראל", למד בבית המדרש של "בית מורשה", לימד במכללה החברתית-כלכלית, היה מעורכי כתב העת "חברה" ומעמודי היסוד של "כח לעובדים" וצעירי מפלגת "העבודה". וזו רק רשימה חלקית. גם באוניברסיטה היה יואב פעיל הן במסגרת אקדמית, כחבר מערכת של כתב העת בהיסטוריה "היה היה" שנערך על ידי סטודנטים, הן במסגרת מעורבותו במאבק למען שכר הוגן וזכויות לעובדים, גם בפעילויות של ארגוני הסטודנטים במהלך השביתות הגדולות.
אלו הן כמה מהסיבות שכתיבת עבודת הגמר שלו לתואר שני בחוג להיסטוריה נמשכה חודשים רבים. גם תחושתו כי לא קרא די, וכי עליו להשלים במלואה את תמונת העולם של המלומד בן העת החדשה המוקדמת ולקרוא לעומק גם את כל המקורות, שהכירו הוגי הדעות שאל יצירותיהם התייחס בעבודתו, עיכבה אותו.

כך בשלוש השנים האחרונות חלק משיחותינו נגעו בנושא העבודה, שכותרתה: "הדרכים אל האושר האמיתי: מושגים של אושר באנגליה של המאה השבע-עשרה". העבודה הוגשה לבסוף לפני כשנה והיא אכן יוצאת דופן הן בהשקעה שעמדה מאחוריה, הן בחיבור שנוצר בה בין מחקר היסטורי לחשיבה פילוסופית. בבסיס העבודה עומד הבירור של מושג "האושר", שיואב סבר כי הוא מושג מפתח בתרבות המערבית מראשיתה. אני מקווה שהוא לא היה מתנגד לכך שאצטט את מילות הפתיחה של העבודה, המקפלות בתוכן, לדעתי, דבר מה מהותי מצורת החשיבה שלו ומההקשר הרחב בו היה נוהג להתבונן בעולם שסביבו:
 
"רוב בני האדם בימינו כבמאה ה-17 שואפים אל האושר ובכל זאת אין ביניהם הסכמה לא רק על האופן שבו ניתן להשיג את האושר אלא גם על מהו בדיוק אותו האושר שהם מבקשים. הויכוח על מהות האושר ועל הדרכים להגיע אליו היה מאז ומעולם אחד הויכוחים המרכזיים בין תפיסות עולם, אידיאולוגיות וגישות דתיות שונות. לכן עבודה זו עוסקת במושגים של אושר ולא במושג "האושר" כאילו מושג זה היה אי פעם מושג מוסכם. עם זאת טענתי כפי שתפותח בעבודה היא שהמושגים השונים של האושר באנגליה במאה ה-17 הגם שהם שונים מאוד זה מזה הם בעלי מאפיינים משותפים שחלקם שונים מאלה המאפיינים את המושגים השונים של האושר המתחרים על דעת הקהל בעולם המודרני או בישראל של המאה ה-21."

באחת מהתכתבויותינו בנושא זה לפני כשנתיים וחצי, כתב לי יואב, שבעקבות תובנות העולות ממקורותיו הוא החל לעסוק במובן אחר של מושג ה"אושר" מזה שאנו מכירים לרוב, אליו התייחסו הוגי הדעות הללו לפני כשלוש מאות שנה כאשר ניסו לפענח מהו ה"אושר". זהו ה"אושר" של החיים שלאחר המוות שנתפש כאושר הנצחי. הם כתבו על האושר לו קיוו אנשים בחייהם לעומת זה שמצפה להם לאחר מותם. יואב הקדיש לכך חלק נכבד מעבודתו.
היום נראה לי, שבדומה לבחירות שרבים מאתנו עושים בעבודותינו, גם יואב בחר בנושא מרכזי שהעסיק אותו ואולי אף הטריד אותו ממש בלי שיכולנו כמעט לשים לב לכך, נושא שאליו הוא נדרש במהלך שנים של התמודדות עם בעיות רפואיות שונות. יתכן, שהמודעות לכך שחייו לא יוכלו להמשך כפי שהיה רוצה וכפי שכולנו רצינו וקיווינו, הביאה אותו לעיסוק במחוזות הללו.

קשה להפסיק לחשוב על יואב מהלך במחוזות אלו לאחר שהותיר כה הרבה בעולם הזה.
בגעגוע,

לימור מינץ-מנור