כבר בערך עשר שנים שאני גר בבית ישראל, קיבוץ עירוני וקהילה שחיה סביבו שעיקר עיסוקה כקהילה הוא מצד אחד חיים פעילות חברתית ומצד שני עיסוק בזהות יהודית. משם אני גם מכיר את אילון שבמידה רבה אני תלמידו. את המכתב הזה כתבתי לאילון כתגובה מלבי ששמעתי את השיחה בינו ובין דני גוטווין ב"הקהל" ולפני שקראתי את תגובתו של דני.
אילון

העדר עיסוק בכלכלה ובפוליטיקה בבתי מדרשות רבים אינו מקרי הוא חלק מהתורה שחלקם מלמדים וכך אפילו בקהילה שלנו ובבית המדרש שלנו. נסיונות רבים לעסוק בה בכלכלה נידחו משום שהנושא לא "אטרקטיבי" מספיק. הרבה יותר קל להינות משיעור על חסידות או אף משיעור חוצב להבות של אילון שמיר כנגד תרבות הקפיטליזם מאשר לצלול לנתונים קשים ולג'יפה הלא ברורה של הכלכלה. זה גם מאוד לא יפה לדבר פתאום על אינטרסים, על כוח, על כסף. פוליטיקה זה מנוכר, זה דוחה, וכלכלה זה בכלל של ההם, של הקפיטליסטים. וגם אני כזכור אמרתי לך לפני זמן מה בלי מחשבה יתרה שאני לא חושב על כסף. אחר כך מזועזע מעט מעצמי אמרתי שזה בעוונתי. ואכן זה נכון - סוציאליסט צריך דווקא להכיר מאוד בערכו של הכסף. כנראה שהוויה בורגנית בהחלט גוררת תודעה כזו. וזה משתקף אפילו בסביבה שלנו.

גם בבית ישראל אם תסתכל אין נאמנות רבה לסוציאל-דמוקרטיה. רבים לא ממש מבינים את המונח, רבים תומכים בכלכלת שוק מהסוג הדורסני ביותר (אני חטפתי שוק מכמה אמירות של חלק מהאנשים פה בנושא. למשל התנגדות בוטה וקשה לארגוני עובדים שהושמעה מפי מישהי שהיתה מאוד פעילה בשלב מסוים בקהילה). הבורות בנושאים כלכליים חוגגת: מישהי שאני מאוד מעריך תהתה מה לכל הרוחות זה חוק ההסדרים. כלומר במקום מקום כמו בית ישראל כלפי פנים אולי משקף אלטרנטיבה אבל כלפי חוץ בכלל לא.

אבל הבעיה היא גדולה עוד יותר. בבית ישראל קיים דגש על כך שיהדות היא פניה אל האחר. גם מי שאינו סוציאליסט מרגיש מחויבות כלשהי לזולת, ל"גר היתום והאלמנה". אבל בהרבה מבתי המדרש ליהדות, בחלק ניכר מהמכינות (בודאי הדתיות אבל גם החילוניות) שולטת אותה התרבות הקפיטליסטית אבל בתחפושת. בתחפושת האפיקוראית. אפיקורס היה פילוסוף גדול, הוא ללא ספק תקף את התרבות השלטת בימיו. תרבות שכמו בימינו היללה את העשיר ואת רודף הכבוד, את המיניות וכו'. כמוך הוא הבין את הכוח של הפרסומת (עוד אז) וגם הוא הטיף להתנגדות לרכושנות ולרדיפת ההנאה העודפת וכו'. הוא שאף לאושר שאינו מתבסס על כך. הוא העמיד במרכז ההגות שלו את החברות, את ההנאה מהטבע הפשוט, מהנאות פשוטות. אבל הוא הטיף לבריחה מהעיר ולבריחה מהפוליטיקה.

זו בתמצית היהדות שנלמדת בחלק גדול מבתי המדרש ליהדות. שנינו נסכים שזו אינה היהדות. שנינו נסכים שהיהדות שואפת לתיקון העולם כולו אבל שנינו במיעוט. כאשר היהדות מתפרשת דרך ברסלב למשל או דרך הקבלה המודרנית (תוך עיקור מהותי של הרעיונות הסוציאליסטים של רב אשלג) היא נעשית אפיקוראית לחלוטין. נדמה לי שאת האפיקוראית הזו דני גוטווין תוקף ובצדק. היהדות נעשית פתרון לאושר ופתרון לאושר פרטי בלבד תוך התעלמות מהמימד הכללי, תוך בריחה מהפוליטיקה ורחיצה בנקיון כפיים. כך בתי המדרשות הללו אכן מסייעים אף כי למרות רצונם למדיניות ההפרטה ההולכת וגוברת. אגב מיותר לציין שהם לא הסיבה לה הם תוצאה שלה. ושוב המנגנון זהה למנגנון האפיקוראי. בחברה הנשלטת על ידי ההון הדמוקרטיה נשחקת ובעיקר נשחק האתוס הדמוקרטי. האמונה ביכולת לשנות את הספירה הציבורית נשחקת ואז בעלי הלב בורחים אל הספירה הפוליטית והיומיומית. הם בורחים מהדברים הגדולים ושואפים לתקן בקטן. כלומר שוב להפקיר את הפוליטיקה.

ושוב לא זו היהדות שלך ולא זו היהדות שלי אבל האפיקוראיות הזו היא מה שנתפס בחלקים גדולים של הציבור כיהדות. וכך אני מנחש גם אצל דני גוטוויין.
וכל זה בא לא כדי לייאש ולא כדי לסתור את החשיבות של מה שאתה, שאנחנו פועלים כלפיו אלא כדי להדגיש על איזו יהדות אנחנו מדברים ועל מה לא. לא כל יהדות אינה חלק מהתרבות הקפיטליסטית ויש לשמור כל הזמן שאנחנו לא נהיה חלק מהמגמות הללו כפי שבמידה רבה אנחנו כרגע.