לשם אתגור תפישה זו ראוי להשוות בין עליית השחיתות ובין עליתה של תופעה אחרת – בתי התמחוי וארגוני הצדקה ובעיקר עלייתם של נדבנים גדולים. במידה רבה זו תמונת הראי של תופעת השחיתות בארץ. גם תופעה זו נתפסת כמעשה פרטי וחופשי של יחידים. אלא שבניגוד למעשה העוול של השחיתות מעשה זה נתפס כמעשה טוב. הנדבנות נתפשת כמעשה טוב בראש ובראשונה משום שהיא חפה כביכול מכל אינטרס אישי וזאת במהופך מהמושחתים שמעמידים את האינטרס העצמי שלהם אל מול זה של הכלל והצדק. אלא שהחשיבה והדיון בנושא הצדקה עלו בארץ כיתה - יותר ויותר נשמעת הטענה שהנדבנות לא באה אלא לנוכח התפרקותה של מדינת הרווחה.

כמו כן מודגשת יותר ויותר העובדה שמניעיהם של נדבנים לעתים קרובות אינם טהורים כפי שהם מנסים להציג אותם. גיידמק למשל הואשם בכך שהוא מנסה לשחד את אזרחי ישראל על מנת שלא יסגירו אותו לצרפת שם הוא מבוקש וגם בכך שהוא מנסה להשיג כוח פוליטי. מקרה זה מדגיש מאוד את המרווח הדק שבין נדבנות ובין שוחד. יש להדגיש את דקות ההבדל לא רק במקרה של גיידמק אלא בכל מקרה של תרומה שאינה מתן בסתר - סביר מאוד שכל מי שלא תורם בעילום שם מצפה לתמורה כלשהי למעשיו ולא רק להכרת תודה ערטילאית. כך למשל - לא מזמן שמעתי על תרומה של חברת אורנג' לצביעת בית ספר אלא שבית הספר נצבע בכתום...

כאשר אנחנו בוחנים כל מעשה לגופו אנחנו איננו יכולים לגלות את השיטה המאפשרת ומעודדת אותו. הדבר נכון הן לגבי שחיתות והן לגבי נדבנות. במבט רחב אפשר ללמוד שמה שמעודד נדבנות הוא אותו הדבר שמעודד שחיתות כלומר - העלמות מדינת הרווחה והגדלת אי השיוויון.

כאשר מדינת הרווחה נעלמת, הגישה לשירותים שהיו קודם לכן מובנים מאליהם נעשת מסובכת יותר והם ניתנים בתשלום. כאשר ידו של מישהו אינה משגת לקנייתם הוא נדרש להתערבותם לפנים משורת הדין של בעלי כוח. התערבות שכזו יכולה להיות או מרצונם הנדיב כלומר כנדבה, או בתמורה לתשלום פרטי, שהוא תמיד נמוך מהמחיר האמיתי של אותו השירות – או במילים אחרות שוחד. זהו המצב שיוצר שוחד אותו משלמים לקוחות קטנים לפקידים זוטרים. (המונח לקוח או באנגלית client הוא מאוד מעניין כאן משום שבמקורו נקראו הקליינטים אותם המוני פלבאים ולעתים עבדים משוחררים שהיו תלויים בסנטור הפטרון שלהם מבחינה כלכלית ובתמורה תמכו בו פוליטית). מי שיש לו יותר יכול לשלם כדי לעקוף את הקושי בקבלת השירות. 

גורם משפיע שני לשחיתות ולנדבנות הוא כאמור הגידול באי-השיוויון. פירושו של גידול באי-השיוויון הוא שישנם יותר עניים ושהעניים עניים יותר ויש יותר עשירים והעשירים עשירים יותר. לכאורה - לאלה וגם לאלה יש אותו כוח שלטוני באמצעות המערכת הדמוקרטית, לכאורה אלה וגם אלה זכאים לאותו יחס בכל הקשור לשירותים ציבוריים. אלא שמי שיש לו יותר מצפה ליחס טוב יותר – קיצור תורים, שירות משובח, יחס אישי ועוד. את אלה משיג מי שיש לו באמצעות תשלום נוסף. הצורך הה גדל ככל שהשרות הציבורי נהיה נדיר. אז בעלי ההון צריכים "להשקיע" יותר כדי להשיגו.

 במצב זה מובן שתהיה יותר דרישה לתרומות ולנדבות ושתהיה גם יכולת רבה יותר למעטים להעניק ביד נדיבה יותר ויותר. מן הצד השני במצב שכזה לעשירים יש יותר ויותר יכולת לשחד פקידי ציבור בכירים ונבחרי ציבור. כך קורה שאותם הגורמים מביאים גם לעליה בנדבנות וגם לעליה בשחיתות – עובדה שהיא בלתי נתפסת כאשר בוחנים את המציאות תחת השיפוט המוסרי הרגיל, אבל היא התופעה הרווחת במדינות הנמצאות בתהליך שחיקה מתמשך של המנגנונים הציבוריים.

יתרה מזו השיפוט המוסרי והחוקי הרגיל מוגבל גם בכך שלעתים קרובות קשה להצביע על שוחד ברור או על סטיה ברורה מהחוקים אבל הרבה יותר קל להצביע על מתן תרומה. כך קורה שבכמה וכמה מקרים בית המשפט לא הרשיע מואשמים בשחיתות משום שלא הצליח להצביע על עבירה מדויקת שהם עברו או על כוונה. מקרים אלה הם רק חלק מתופעה רחבה יותר שבה בעלי הון מנצלים את כוחם הכלכלי על מנת לשכור עורכי דין שינהלו את עסקיהם כך שהם לא יעברו את הרף הפלילי.

זאת בניגוד לעבריינים קטנים אותם קל יותר להרשיע. כמו כן בעלי הון נמצאים לעתים קרובות בצמתי הכרעה כמו ועדת העסקים או כנס קיסריה בהם הם יכולים להשפיע על מקבלי החלטות בזכותם כוחם הכלכלי מבלי שהדבר יחשב לשחיתות. ואכן בשיפוט המוסרי והחוקי הרגיל אין בכך שחיתות אולם התוצאה היא לעתים קרובות מתן הטבות לבעלי הון תמורת תמיכה בפעילות הממשלה בכנסים אלה.

לאור זאת נדמה לי שראוי להתחיל לבחון את השחיתות והנדבנות מתוך הסתכלות פוליטית. הסתכלות כזו תשאל לא האם אדם זה או אחר הוא אדם "טוב" או "נדיב" או "ישר" אלא את מי אופן הפעולה שלו משרת, האם הוא מקדם את רווחת כלל הציבור בישראל?

מתוך הסתכלות שכזו ראוי לשאול את מי משרת השוחד ואת מי משרתת הנדבנות הגדולה. לגבי הנדבנות הגדולה כבר אמרנו שהיא משרתת בראש ובראשונה את הנדבנים. הציבור דווקא היה נהנה יותר אם  כספי הנדבנות היו כספי מסים בהם המדינה משתמשת לפי שיקוליה ולא כספים שהנדבן מחליט מי יקבל ובאיזה אופן. נדבנות וצדקה משמרות את מעמדו של בעל ההון כעליון וכריבון בעוד מעמדו של מקבל הנדבה (הציבור) נחות וחלש. מבחינה מעשית - בעל ההון לא יתרום כסף ארגון או פעולה  שיכולים לסכן אותו. כך ככל שהנדבנות הגדולה גדלה כך שליטתם של בעלי ההון מתחזקת וזאת על חשבון העיקרון הדמוקרטי.

השחיתות משרתת במצב הנוכחי אף היא את בעלי ההון שלהם יש הכוח לשחד. כך ככל שגדל אי-השיוויון גדל גם אי-השיוויון בשחיתות. האזרח הקטן, לוּ ירצה להיות ישר, יקבל פחות ופחות שירותים ואם לא יתעקש על יושרו יאלץ לשלם יותר ויותר (בשוחד כמובן) ויקבל פחות ופחות.

יש הטוענים כי דווקא על מנת לצמצם את השחיתות יש להפריט ככל האפשר את המגזר הציבורי משום שהוא מושחת ולתת לכוחות השוק שאינם נשלטים כביכול על ידי איש לפעול. למעשה כל מה שנקרא שחיתות כאשר הוא מבוצע במגזר הציבורי כמו הענקת משרות והטבות למקורבים ובני משפחה או קבלת טובות הנאה על חשבון הציבור הוא הנורמה במגזר הפרטי. יתרה מזו כאשר הכל נקנה בכסף ממילא אין סיבה שמי שיכול למכור שירות מסוים לא יעשה זאת. כלומר מכירת שירותים שקודם לכן ניתנו על ידי המדינה או באמצעות שוחד נסחרים עכשיו באופן חופשי ולגיטימי וממילא רק מי שיש לו כסף יכול לקנותם. וזה אינו נחשב לא שחיתות ולא שוחד.

לאור זאת ניתן לאמר שהדיון על הצדקה ועל השחיתות כנובעות ממידות מוסריות הפוכות  מסתיר את מקורן המשותף ואת הדמיון ביניהם ועל כן במידה רבה מונע את הפתרון. זוהי דוגמא לאופן שבו הדיון המוסרי הנוכחי משמר את המצב הקיים ומונע שינוי אמיתי ואף ביקורת מעמיקה של המצב. השחיתות אינה סיבה מצויינת לחיסול המגזר הציבורי – היא סיבה טובה לחיזוקו.