המלחמה בדרום מסיטה את השיח הציבורי שוב מהעניין החברתי לעניין הביטחוני. כאשר השיח מוסט כך כחודש וחצי לפני הבחירות הפגיעה בסדר היום האזרחי של ישראל היא חסרת תקנה.

כאשר השיח הביטחוני בישראל שולט, כל השיקולים נעשים "ביטחוניים" או במילים אחרות צבאיים. שיקולים דיפלומטיים מחד או שיקולי כלכלה וחברה נדחים הצידה. גם כאשר מדברים על חוסנו של העורף מדברים על הנאמנות שלו, על כוח הרצון שלו, על עוצמתו המוסרית (או העדרה) ועל הסולידריות שלנו תושבי המרכז (אני ירושלמי) עם תושבי הפריפריה. לא מדברים על הפרטת מערכת הרווחה, לא מדברים על העדר התקציבים לטיפול במקלטים, לא מדברים על העדר תקציבים למיגון של הישובים (אפילו לא של אלה המקיפים את עזה ממש) ולא מדברים על האפשרות להציב מערכות הגנה נגד טילים (פלאנקס למשל).

לא מדברים על הבזבוז האדיר של משאבים לצורכי לחימה שיכלו לשמש לכל הצרכים שהוזכרו קודם ולהשאיר עודף. וכמובן לא מדברים על מי ערב לימי העבודה האבודים של ההורים לילדים שאינם לומדים, על ההפסד הכלכלי בשל אבדן מסיבות הסילבסטר, על אבדן התיירות העתידי, על עסקים שמפסידים כסף מחוסר קונים וכו'. בכל אלה נזכר רק אחרי המלחמה כשיהיה מאוחר מדי ונקים ועדת חקירה. במקרה הזה אפילו לא נצפה
להתפטרות של ראש הממשלה שיתחלף בינתיים וינהג באותה הצורה בפעם הבאה.

לכן אני קורא כן לקמפיין של המפלגות וחברי הכנסת בעלי סדר היום האזרחי עכשיו. אמרו כן לסולידריות עם שדרות, אשקלון, אשדוד ובאר שבע. כן לתקציבים, כן לערבות כלכלית עם העורף, כן למיגון, כן למשא ומתן, לא למלחמות מיותרות.

יואב רובין הוא חבר יסו"ד וחבר ועידת מפלגת העבודה