בשמחת תורה הבא עלינו לטובה נקרא שוב את סיום התורה ואת ראשיתה, לפני כן נעזוב את בתינו ונגור או לפחות נישן ונאכל בסוכה ונקרא בשיא השמחה את מגילת קהלת ונזכור כי "הבל הבלים הכל הבל". לו היינו ממשיכים לקיים את מצוות התורה ככתבן בראש השנה היינו גם שומטים את כל חובותינו. בהיות המקדש על מכונה היינו כולנו גם מתכנסים ל"הקהל" וקוראים יחד פרשיות נוספות מהתורה (כנראה שבתחילה היה מדובר בעיקר בפרשיות מספר דברים).

אם נסתכל על כל המצוות הללו נראה כי יש להם מכנה משותף אחד, מכנה משותף שנראה שעומד בבסיס התפיסה היהודית על היחס הראוי של האדם אל מול אלהיו, אל מול הטבע ואל מול החברה. כולן מזכירות לנו את חשיבות הענווה, את העובדה כי בסופו של דבר כוחנו כפרטים אבל בעיקר כחברה מוגבל אל מול האל, שלא תמיד היה לנו כח כזה ובעיקר שלאור עובדות יסוד אלה עלינו גם כיום לנהוג במתינות, לדאוג תמיד לרווחתו של החזק ולא לחשוב שלעולם חוסן.

חג הסוכות מקורו בחברה חקלאית, שבה אחרי האסיף הטוב, בסוף העונה הלב כמה לשמוח ולהשען על זרי הדפנה ועל עוללות הגפן. במצב זה הדבר הכי טבעי היה לשבת בבית. להסתגר מפני הרוחות שמתחילות לנשב והגשם שאולי יתחיל לרדת. ובכל זאת אנחנו מצווים לצאת לסוכת ארעי זכר ליציאת מצרים. כך אנחנו גם זוכרים כי הגאולה אינה בית אבן אלא סוכת שלום, לא מבנה שבו אנחנו מסתגרים בפני העולם ובפני אחרים – כל אדם לנפשו ובכך מפקירים את אלה שישנים מתחת לגשר אלא בסוכה הפתוחה, המזמינה אורחים והמחוברת לטבע. וכך מזכירה לנו הסוכה כי אנחנו תמיד נשאר חשופים לסביבה ועדיף שסביבה זו לא תהיה מזוהמת ושבה לא יהיה עוני שיחדור לתוך ביתנו. על כן הביטחון האמיתי אינו בכך שנאסוף כסף ורכוש אלא דווקא בכך שנלמד לשמוט את חובותינו.

גם מגילת קהלת, באה להזכיר לנו כי חיי האדם חולפים כמו הבל פה. בסופו של דבר גם מה שנראה יציב, הקניין, אולי ישאר אך לא עבורנו, כי ערומים נכנסנו לעולם ועירומים נצא ממנו. בהקשר זה מעניין לשים לב לכך שהמילה הבל עצמה רומזת לנו לספר בראשית לכך שקין, הקניין הראשון ועובד האדמה הראשון הוא שרצח את הבל – רועה הצאן, הנווד. כאן כדאי גם להעיר כי קין אחרי שקולל ואחיזתו האמיתית בקרקע הופסקה הוא גם זה שהקים את העיר הראשונה. העיר שהיא נסיון כושל להאחז בודאות. העיר שהיא גם תשתית לעבדות ונשענת על רצח.

כל הרעיונות הללו מרוכזים בסופו של דבר בסיומה של פרשת האזינו. שם מועלית הסכנה לפיה "ישמן ישרון ויבעט" – אנחנו נשכח את הנסים שנעשו לנו, ונשכח את חולשתנו ונחשוב כי בכוחנו ובעצם ידינו עשינו את הכל. וכתוצאה מכך אנחנו נחשוב כי אנחנו כל יכולים ולכן יכולים להתעלל בחלשים כרצוננו. זהו חטא הגאווה המביא גלות.

ובימינו שבה ובאה לנו תזכורת כזו דווקא משוק ההון. שוק ההון, החופשי, הנערץ, של ארה"ב הכל יכולה קורס לנגד עינינו בגלל אותה גאווה מעוורת. אחרי שבע שנים של הלוואות בריבית, חיים על בסיס נשך וספקולציות וניפוח בועות הון, הבנקים וחברות ההשקעה הגדולות נפלו. למעשה הם שמטו בעל כורחן את חובותיהן אלא שלצערנו מי ששילם הם האזרחים הקטנים. ובכל זאת המשבר הזה פגע קשות בתפיסות המקובלות עד כה שהעריצו את השוק החופשי ובעיקר את הכלכלנים ומנהלי חברות ההשקעות. עם זאת חשוב לשאול האם נפילה זו של הבורסות ברחבי העולם תשכיל להעיר אותנו לקראת בעיות נוספות מהן אנחנו מתעלמים ביהירותנו הרבה. האם היא תשכיל להעיר אותנו להתייחס ברצינות למשבר האקלים המתרחש כעת, לפגיעה הבלתי הפיכה שלנו באיכות האוויר, המים והקרקע, למשבר האנרגיה הצפוי שאיננו מתכוננים אליו כמעט בכלל (בימים אלה ממשלת ישראל מקדמת הקמת תחנת כח פחמית נוספת במקום לקדם מחקר ופיתוח אנרגיה מתחדשת). האם המשבר הנוכחי יביא אותנו לקצת ענווה ואיתה גם חשיבה נכונה יותר על כלכלה שתועיל לרוב הציבור ולא רק לחזקים, לחברה שדואגת לא לשכר עתק לספקולנטים שהתגלו ככלים ריקים אלא לשכר מכובד למורים, רופאים ועובדי כפיים.