"הוא ראה גולגולת צפה בנהר ואמר על שאטפת אטפוך וסוף מטיפייך יטופון."

"ריבון הוא מי שמכריע על מצב חירום" כך פותח קרל שמיט את ספרו "תיאולוגיה פוליטית" שתורגם לא מזמן לעברית. מצב חירום הוא מצב של סכנה שבו על מנת להגן על החברה יש להתעלם זמנית מחוקיה הרגילים. הדוגמא המובהקת למצב חירום היא המלחמה, משום שבמלחמה נדרש כל מי שמגויס - ובמלחמה טוטלית כולם מגויסים - לוותר על חירותו, על שאיפותיו ותוכניותיו ואף על חייו ולהתמסר כל כולו לשירות החברה  והמדינה. במצב חירום מושעים כל החוקים ובכללם החוקים ששומרים על זכויות המיעוטים ועל חירויות הפרט. לשם הדגמה של רעיון זה ניתן להסתכל על כך שבמדינת ישראל שוררות תקנות לשעת חירום מאז קיומה שבמסגרתן ניתן למשל לבצע מעצר מנהלי של חשוד ללא משפט וללא הליך האשמה.

סמכות זו של הריבון פירושה למעשה שהריבון הוא מי שקובע את המצב הנורמלי שבו ניתן לקיים את שגרת החוק. הוא גם מי שקובע אילו חוקים יש לבטל ואיזה לשמר ואיזה אמצעים יש לנקוט ובעיקר הוא שמחליט מיהו האויב. שמיט משווה את הריבון לאל שרק בידו הכוח לעשות נס כלומר להשעות את חוקי הטבע שהוא עצמו קבע. בכך טוען שמיט שהריבון המדיני הוא קובע המשמעות האולטימטיבי משום שהוא אומר עבור מה ראוי למות ולשם מה ראוי לחיות. כך נעשה התחום הפוליטי כלומר התחום שבו מוגדרים האויבים לתחום המשמעותי ביותר בחיי האדם והחברה לדת ממש. שמיט טוען שכל חלוקה אחרת של העולם לפי מעמדות, דתות, לאומים וכו' אינה מקבלת את תוקפה המוחלט אלא מרגע שבן מעמד אחר, דת אחרת או לאום אחר מוגדרים כאויב. כל עוד מתקיימת סובלנות מתקיים אמנם הבדל אולם משמעות ההבחנה אינה חיים או מוות רק משלב ההגדרה כאויב ההבחנה מקבלת משמעות עליונה.

יתכן שיש שיפטרו את שמיט במנוד ראש השמור למי שהגזים בחשיבות עיסוקו אולם נדמה לי שכדאי להתייחס ברצינות לדבריו. לא רק משום שדבריו הטרימו את האידאולוגיה הנאצית בגרמניה ושהוא עצמו אכן נמנה עם חברי המפלגה מ1933 תוך הזדהות לפחות עד 1936 אלא גם משום שלטענותיו יש אישוש במציאות הקונקרטית שלנו כיום. מסקר לא ממצה שעשיתי בין חברים הזהות הפוליטית בארץ חזקה מהזהות הדתית כך שאמהות למשל יקבלו ביתר קלות את חזרת ביניהן בתשובה מאשר את הפיכתו לימני ולהפך את "חזרתו בשאלה" יותר בקלות מאשר את היותו "שמאלני". יתרה מזו ערבים נתפסים כאויבים לא בשל דתם אלא דתם (האיסלאם בדרך כלל, הנצרות עדיין מיוחסת למערב) מוגדרת כרעה בשל הגדרתה כדת האויבים.

בארץ כיום יש מאבק על הריבונות כלומר על השאלה מיהו האויב. האם האויב הוא הפלשתינים כולם, האם הם רק הפלשתינים תושבי השטחים, האם הם כלל הערבים, וגם מבפנים האם השמאל הוא "גיס חמישי" האם המתנחלים הם אויבי הדמוקרטיה, האם כולם או חלקם. כך המאבק הוא גם האם החרדים הם ידידים או אויבים ושל מי וכן הלאה. המאבק הוא בעיקר על השאלה זכותו של מי להגדיר מיהו האויב. האם זו זכות "העם" ומיהו אותו ה"עם" או האם זו זכותם של אנשי רוח, של רבנים, של בית המשפט העליון, של הכנסת, של הממשלה, של הצבא? הגדרת האויב והמלחמה על הריבונות באות לידי ביטוי הן בשיח בתקשורת וברחוב והן בחקיקה, בפסיקה ובפעילות הצבא. כך למשל כאשר מופיעים "מסתערבים" או "מסתנחלים" בהפגנות נגד הגדר או נגד ההתנתקות מטרתן היא בראש ובראשונה להלהיט את הרוחות על מנת להציג את המפגינים כמסוכנים יותר ממה שהם על מנת להגדירם כאויבים. כך כאשר מאיימים בסרבנות המונית או ב"אי ציות" אזרחי פירוש הדבר הוא בטענה שמנהיגי הציבור הזה לוקחים לעצמם את היכולת ואת הזכות להכריע על מצב חירום כלומר להיות ריבונים. וכך גם לעתים כאשר מגדירים מישהו כקיצוני במיוחד או מתארים אותו באופן מסוים.

אחת התוצאות של מהלך ההתנתקות היא שהמאבק על הריבונות מתעצם ומעמיק לתוך החברה היהודית. אם עד היום בקרב רוב הציבור היהודי רווח הקונסנזוס שאזרחי ישראל היהודים אינם אויבים הרי שעכשיו קונסנזוס זה נשבר ומתרסק. מצב זה לא נוצר יש מאין. החברה הישראלית עסקה במשך זמן רב בהגדרת סביבתה כאויב וגם בהגדרת חלקים מתוכה כאויבים בתחילה ערבים ואחר כך גם מי שהתנגד להצגת הערבים כאויבים ולבסוף את הימי הקיצוני. כעת מציג הזרם המרכזי של החברה הישראלית את המתנחלים כאויבים והללו בתגובה מנסים לטעון לריבונות ומנסים להציג כאויבים את אותם חלקים בממסד המדיני שהם רואים בהם את האחראים למצב. כך מי שתומך "בהתנתקות" במערכת הפוליטית נחשב לדידם כלא לגיטימי, כך בג"ץ מוצג כאויב "העם" (כמובן שהצגתו כאויב על ידי ש"ס למשל והזדהותו לפחות על פי תפיסת מנתגדיו עם הגדרות האויב של רבים מהשמאל אינה מקילה את המתח הזה) ו"הצפון תל אביביים הנהנתים" או הפוסט ציונים אף הם מוצגים כאויבי היהדות והציונות וכו'.מאבק זה והגדרות האויב עלולים להביא את מדינת ישראל למלחמת אזרחים וגם אם לא לפירוק בפועל שלה לאבדן הריבונות של שלטון החוק.

לאור תיאור זה נשאלת השאלה מה ראוי שיעשה אדם במצב זה. האם עליו לנקוט עמדה ולהצטרף לאחת מהגדרות האויב הקיימות? לכאורה פעילות כזו היא המוצא ההגיוני למי שרוצה להיות פעיל בתחום הפוליטי. אולם כאמור תהליך יצירת אויבים הוא מדרון חלקלק. ראשיתו בכך שמדינת ישראל קמה מתוך מלחמה והפכה לכובשת ובכך הכניסה את הגדרת האויב לתוך המבנה הפנימי שלה. תהליך זה רק יועצם ככל שתגדל האלימות גם כלפי הימין וגם כלפי הערבים. תהליך זה מועצם גם מכיוון שהוא הדדי  - מי שאתה מגדיר כאויב בדרך כלל משיב לך – וגם מכיוון ששבירת חוקים מהווה תקדים ופגיעה אלימה במי שאינו אזרח מקלה את הפגיעה באזרח ופגיעה באזרח אחד מקילה פגיעה ברבים. לכן בסופו של דבר יהיה זה אינטרס משותף של כולם לשבור את מערכות האיבה. למעשה אחת מהסיבות לאופטימיות (מופרכת למדי אבל בכל זאת...) היא שמתוך הפגיעה בזכויות המתנחלים הם יבינו את מעגל האימה הזה. הרי האירוניה העצובה פה היא שבמובן רב מי שיסבול את ההקצנה של האלימות של מדינת ישראל יהיו בסופו של דבר המתנחלים עצמם.

הסכנה המרכזית העומדת אם כן בפתחה של החברה הישראלית היא התפרקות למחנות של אויבים לא במובן של יריבים פוליטיים בלבד אלא אויבים ממש שאפשר וצריך לפגוע בהם ושאסור לבוא עמם במגע של שלום. לאור זאת הרוצה בשלומה של החברה הישראלית והרוצה בצמצום האלימות חייב לשבור את מסגרות האיבה. בדיוק כשם שהגדרת כלל הציבור הערבי כאויב היא פסולה משום שהיא מתירה הרג חסר אבחנה כפי שקרה גם בתחומי הקו הירוק למשל במהומות אוקטובר 2000 כך הגדרת ציבור שלם כאויב בתוך החברה הישראלית היא פסולה משום שהיא מביאה לשלילת זכויות המונית ובסופו של דבר לאלימות פיסית והרג. יש הכרח בשבירת המסגרת הפוליטית השמיטיאנית משום שגישתו מביאה באופן ישיר לרצח שיטתי שכן כאמור אין לנתק את שמיט מהקונטקסט הנאצי.

מושא המאבק המרכזי של שמיט היה שלטון החוק. המושג שלטון החוק טוען שאין מישהו שיש לו ריבונות, שאין אפשרות להכריז על מצב חירום, להשעות את החוקים אלא יש לפעול תמיד על פיהם גם כאשר הם אינם יעילים במאת האחוזים וגם כאשר יש בכך סכנה. כמובן שאין פירושו של דבר שאין לנקוט באלימות שהרי גם שוטר שעוצר גנב נוקט כלפיו באלימות אולם אלימות זו היא במסגרת שלטון החוק ולכן לגיטימית. מי שבשם הצדק העליון מפר את החוק צריך להבין את האחריות שהוא נוטל על עצמו. אחריות זו היא האחריות לפירוק שלטון החוק. אין זה בהכרח דבר רע אם נקבל שחוק זה טוב לנו שיפסיק מאשר שימשיך. אולם אחריות זו צריכה לקחת בחשבון שהתנגדות זו לחוק פירושה להיות אויב את המדינה. להיות אויב המדינה הוא צעד מרחיק לכת שיכול לבוא רק לאחר שכלו כל הקצים ולא ניתן יותר להשפיע עליה אולם הוא אינו צעד פסול באופן מוחלט. ברור שישנם חוקים שאסור לציית להם ושאם הם מחוקקים הרי שעדיפה אנרכיה.

כמו כן נראה לי שראוי להדגיש את ההבחנה בין מדינה ובין חברה. התנגדות לריבונות המדינה צריכה להיות מופרדת מהתנגדות לחברה עצמה. המדינה אינה אלא כלי בשירות החברה ואינה ערך בפני עצמו. לכן הגדרת מישהו כאויב המדינה אינה זהה להגדרתו כאויב החברה אלא יתכן שהוא פועל דווקא כחלק מהחברה להציל אותה מעצמה. להפרדה זו משמעות מעשית הן מצד יחס שאר החברה כלפיו והנסיון לבוא עמו בשיח בלתי אלים והן בכך שהיא מדגישה את המגבלות ששלטון החוק מטיל על המדינה במנהגה כלפי מתנגדיה. המדינה וחוקיה נועדו להגן על החברה ולכן על היחס שהמדינה נוקטת כלפי מתנגדיה חייבים להיות סייגים שיצרו את המידתיות הראויה. סייגים אלה יכולים להשמר רק על ידי דעת הקהל והאווירה שהוא יוצר. באווירה שבה מישהו מוצג כאויב החברה קל הרבה יותר להעניש אותו בעונשים חמורים מדי או להרשיעו שלא בצדק וכן קשה יותר לדון לגופו של עניין ולא לפי הגדרות של יחסי איבה. לכן לצד המאמץ לבצר את שלטון החוק שחייב להתבטא גם בפינוי מאחזים ובכלל בחזרה לציות לחוק הבינלאומי על כל המשתמע מכך יש לעשות מאמץ כן ליצור מרחב שיח שבו מערכת היחסים אינה רק של מערכת איבה אלא גם של דיון מוסרי, דתי, תרבותי, אישי וכד' הן בין יהודים והן בין יהודים ופלשתינים ובכל. שלטון החוק ששומר זכויות כלל האוכלוסייה ללא חריגות שנובעות מהגדרת מצבי חירום וללא יוצאים מהכלל הוא הכרחי אם כן. והדרך לשמור עליו היא אך ורק על ידי שבירת הגדרת היריב כאויב.

שמיט טען שכדי שמדינה תתקים היא צריכה ריבון אחד. שפינוזה לעומתו טען שכדי שחברה תתקיים באופן יציב היא צריכה להיות דמוקרטי כלומר שלהמון תהיה הזכות לריבונות. על כן למשל שפינוזה טוען שהדבר הראשון שיש לעשות במונרכיה והדבר הראשון שנעשה במדינת העברים הוא לחלק חרב לכל אזרח. האפשרות של כל אדם לקחת את החוק לידיו משאירה את האיום על הריבון תמיד ומכריחה אותו לא להפריז בהגדרת אויבים מבפנים. ולמעשה גם מאיימת על כל אחד מהאזרחים שלא יגדיר לעצמו אויבים כי אחרת תפתח מלחמת הכל בכל. באמצעות מאזן אימה זה תתקיים היציבות לדעת שפינוזה. במידה רבה מדינת ישראל קמה לאור הצעתו של שפינוזה. במקום לחלק חרב לכל אזרח כל אזרח חויב לשרת בצבא. כך נוצר מצב שהצבא אינו יכול לשמש ככלי נגד האוכלוסייה האזרחית. יצאו מכך שתי קבוצות שאכן נעשו לאויבות בקלות יחסית: החרדים והערבים. על כן לא בכדי הערבים אזרחי ישראל סבלו מהצבא הישראלי. תהליך זה הלך והקצין ככל שקבוצות שונות עזבו את הצבא מרצונן (האליטה הכלכלית של "השמאל" "וצפון ת"א" אם לדבר בקלישאות פוליטיות ישראליות) ושלא מרצונן (קבוצות שוליים שמוגדרות ככאלה בין השאר משום שלא עשו שירות צבאי "נורמטיבי").