אחד היסודות המרכזיים עליו הושתתה מדינת ישראל עם קומה היה צבא עממי. חשיבותו של הצבא כצבא עממי לא היתה רק מצד היותו כלי להגנה על מדינת ישראל אלא הוא נתפס גם ככלי חשוב בכינון האזרחות וככלי מרכזי ליצירת "כור ההיתוך" ולהבנייתה של חברה אזרחית ישראלית. אמנם כבר עם הקמתו הוא לא כלל את כל אזרחי מדינת ישראל הודרו ממנו הערבים ופרשו ממנו תלמידי הישיבות אולם במידה רבה דווקא הוצאתן של קבוצות אלה משירות בצבא חיזקה את הצבתן כקבוצות העומדות בשולי הציבוריות הישראלית. התפיסה המרכזית היתה כי שירות צבאי הוא כרטיס הכניסה לאזרחות.

אפשר לבקר את התפיסה הזו בהרבה מאוד אופנים אבל לא כדאי להתעלם גם מיתרונותיה. לאורך זמן הצבא היווה את אחד הגורמים החשובים לשילוב חברתי ולניידות מעמדית בקרב מי ששירת בו. כתוצאה מכך קבוצות ששאפו לשפר את מעמדן בחברה הישראלית נאבקו על זכותן לשרת בצבא בתפקידים "נחשבים" כך עשו הנשים (בג"ץ אליס מילר לדוגמא) וכך עשו קבוצות "שוליים" אחרות: עולים חדשים, בדואים, דרוזים וכד'. מעבר לכך כדאי גם לזכור שגיוס החובה בארץ כמו בדוגמאות אחרות בעולם קיים יחסי גומלין עם מדינת הרווחה. החיילים המשוחררים שתרמו למדינה קיבלו בתמורה זכויות אזרחיות ודרשו גם זכויות חברתיות וניוד חברתי בצורת מעניק שחרור ללימודים או פתיחת עסקים, קצבאות ילדים ובאופן מובלע זכויות נוספות. מובן שזכויות אלה נשענו על התגמול הסמלי שקיבלו המשרתים בצבא ובעיקר החיילים הקרביים. למערכת יחסים זו קורא יגיל לוי בספרו "מצבא העם לצבא הפריפריות" המשוואה הרפובליקנית.

לאורך ימיה של מדינת ישראל נחלשה המשוואה הרפובליקנית כתוצאה ממספר גורמים. ראשית היא כאמור לא כללה את כלל האזרחים וככל שקבוצות האוכלוסייה שלא נכללו בה גדלו והתחזקו היא עצמה נחשלה. שנית מכיוון שהחברה הישראלית נתפלגה ביחסה לתכליתו של הצבא והשימוש בו עקב יחסה לשטחים. כך ההצדקה לעצם קיומו של הצבא נחלשה בתחילה משמאל ומאוחר יותר מימין. לבסוף הפגיעה שהיא בעיני המרכזית במעמדו של הצבא כערך אזרחי מרכזי היתה החלשות התפיסה האזרחית בארץ באופן כללי. המדינה נתפסת יותר ויותר כנותנת שירותים הנקנים בכסף ופחות ופחות כrespublica או בעברית עניין ציבורי. כלומר כארגון שבאמצעותו כלל האזרחים קובע את חייו הציבוריים.

על כן ממילא אם ניתן לקנות שירותי ביטחון אין צורך בהשתתפות פעילה בפעילות הביטחון. אם המדינה אינה אלא נותנת שירות עדיף למי שיכול לקנות את השירות הזה ולא לסכן את חייו. תופעה זו רחבה כמובן הרבה יותר בקרב חיילי המילואים. מצב זה לווה כמובן בהחלשות ההערכה והתגמול הסמלי למי שמשרת בצבא כאשר את ההערכה לחייל החליפה או הערכה לחייל ביחידות עילית מצומצמות שנוטלות חלק קטן יחסית בביטחון השותף אבל חלק גדול מהתהילה או שההערכה החברתית עברה לתחומים אחרים לגמרי (בעלות על הון למשל).

כתוצאה מכך האליטות שירתו פחות ופחות ומי שהחליף אותם היו הפריפריות. ראיה לכך ניתן לראות למשל במוצאם של ההרוגים בפעילות מבצעית בזמן שירותם הסדיר. אחוז בני האליטות ירד ולעומתו אחזו תושבי הפריפריה עלה. לצד תהליך זה עלתה תלונה גוברת והולכת על אחוזי השתמטות גבוהים.

בעיית ההשתמטות נוסחה אמנם בכלים של המשוואה הרפובליקנית וחשיבות התרומה למדינה אולם הפתרונות שהוצעו היו בעיקר בתחום של הגדלת התגמול הכלכלי הישיר (להבדיל מתגמול כלכלי אוניברסלי). לא עוד מדינת רווחה או לימודים אקדמים זולים אלא הגדלת מענק השחרור, דיפרנציאציה שלו לפי סוג השירות, תמיכה ישירה בחיילי המילואים וכעת שכר מינימום לחיילים בסדיר.

הענקת שכר מינימום לחיילים בסדיר בהקשר של משבר האזרחות הישראלי פירושה שחיילי הסדיר אינם אלא שכירים של המדינה. השירות הצבאי אינו נתפס כחלק מחובות האזרח למדינתו במסגרת של מערך זכויות-חובות אוניברסלי אלא כמקום תעסוקה. על כן מי שיוכל להשתכר במקום אחר יותר כסף בפחות סיכון יעדיף כמובן לעשות זאת. מן הצד השני הענקת שכר לחיילי הסדיר תייקר את אחזקתם וכפי שנחמיה שטרסלר http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/971341.html מסביר היא תגרום לצבא לצמצם את כוח האדם שלו. בניגוד לטענתו של שטרסלר לא סביר שהצבא יקצר את משך השירות מכיוון שהכשרה של חייל עולה הרבה כסף אלא הוא יצמצם את מספר המשרתים. כך יוגשם החזון של אהוד ברק ואנשים נוספים של צבא קטן וחכם או במילים אחרות צבא מקצועי.

כאן נשאלת השאלה הגדולה מה בעצם רע בצבא מקצועי? נדמה לי שחלק מהתשובות כבר ניתנו למעלה. צבא מקצועי הוא צבא שמשרתים בו מיעוט אליטסטי בתפקידי יוקרה ופיקוד מחד ואוכלוסיות חלשות מאידך. כתוצאה מכך כוחו כגורם לניידות חברתית נחלש מאוד. זאת משום שיוקרתם של החיילים יורדת והם נתפסים פשוט כעוד עובדי ציבורי במילים אחרות כנטל על משלמי המיסים וכמי שצריך ככל האפשר להוזיל את עלותו. יתרה מזו מכיוון שהחיילים נתפסים כעוד בעלי מקצוע ומגיעים משכבות חלשות ולא מהאליטה קל הרבה יותר להשתמש בהם כ"בשר תותחים" שהרי זה המקצוע שלהם. את התוצאה של המצב הזה ניתן לראות למשל בצבא ארה"ב.

לבסוף הסכנה הגדולה ביותר של צבא מקצועי הוא שהוא נאמן קודם כל למי שעומד בראשו באופן ישיר ומשלם את משכורתו ולא לציבור. לחיילים כאלה קל הרבה יותר להתעלל באוכלוסיה אזרחית (ניתן לראות למשל שעובדי קבלן במחסומים בשטחים גרמו לכך שהערבים העוברים במחסום מתגעגים לחיילי צה"ל) והוא עלול בסופו של דבר לפגוע בדמוקרטיה באופן ישיר. על כן לא ברור שבמצב הנוכחי שכר מינימום לחיילים הוא הדרך הנכונה לתגמול חיילי הסדיר. האופן הנכון יותר ליצור שינוי כולל בתפיסת האזרחות וכמובן פתרון בעיית השטחים. מכיוון שקשה לראות כיצד שינויים כאלה יתרחשו בקרוב נדמה לי שעתידו של צה"ל כצבא עממי נראה שחור למדי.