במדינת ישראל כיום נערך ויכוח חריף סביב שאלת שליטתה של מדינת ישראל בשטחים. נוהגים לחלק את הציבור בארץ בצורה גסה לשני מחנות: האחד התומך בהפסקת שלטון הכיבוש הישראלי בשטחי יהודה ושומרון, קרוי "מחנה השלום" ואילו השני התומך בהמשכת שלטון זה קרוי "המחנה הלאומי". בתוך חלוקה זו מוסתרת הטענה שמי ששייך ל"מחנה השלום" כלומר מתנגד לשלטון כיבוש בלתי צודק ב"שטחים" אינו יכול בו בזמן להיות "לאומי" כלומר פטריוט. טענה זו מתבססת על תפיסה קיצונית של פטריוטיות הקובעת שפטריוטיות פירושה העדפת מדינתך על פני כל שאר המדינות ובעיקר מחויבות לפעול לטובתה ללא שום התחשבות במדינות או עמים אחרים. גישה זו מעמידה את הנאמנות לטובת המדינה או הלאום כערך עליון שגובר על כל שאר הערכים המוסריים. תפיסה כזו לגבי מהות הפטריוטיות מציגים גם הפטריוטים הקיצוניים וגם מי שרואים בעצמם אנטי פטריוטים. קבלתה של תפיסה זו כתפיסה היחידה האפשרית של פטריוטיזם גורמת לפטריוטים מתונים רבים להציג את עצמם כלא פטריוטים ומונעת מהם את האפשרות לבקר את מעשי המדינה או הלאום "מבפנים" כתוצאה מכך הם נעמדים בפני הברירה הקשה בין מוסריות לבין נאמנות וסולידריות לחברה שבה הם חיים. 
 

ברצוני בעבודה זו לטעון שאפשר להיות פטריוט ובו בזמן להתנגד למלחמה בלתי צודקת ויתרה מזו, שיתכן שמתוך הפטריוטיות נובעת החובה להתנגד למלחמה בלתי צודקת. על מנת לעשות זאת אשתדל להראות שהגישה הטוענת "פטריוטיות או שלום?"[1] מתבססת על תפיסה קיצונית של פטריוטיות שאני אנסה להציג לה אלטרנטיבה מתונה יותר ברוחו של ס. נתנסון תוך ביקורת על גישתו.

 

הכל מסכימים כי פטריוטיות פירושה אהבה, נאמנות ומסירות לארץ ולתושביה אולם עיקר המחלוקת היא סביב השאלה כיצד אהבה זו באה לידי ביטוי והאם היא מותנית בערכים מוסריים כלשהם או שהיא ניצבת כערך מוסרי עליון[2]. לא ברור גם כלפי מה מכוונת אהבה זו, האם היא מכוונת כלפי חלקת האדמה, כלפי תושבי הארץ, או שמא כלפי המדינה. מחלוקת נוספת קיימת סביב המניעים של הפטריוטיות, כלומר מה מניע אהבה זו, האם היא מתבססת על רגש של שייכות וערבות הדדית, או על ההאמנה שהארץ והעם שלך הם הטובים ביותר. היחס לשאלות אלה הוא שעומד בבסיסן של שתי גישות האב לפטריוטיזם.

 

סוג הפטריוטיזם שאני מכנה אותו קיצוני הוא בעל שני מאפיינים בסיסיים שמתוכם נובעת הסכנה שבו. המאפיין הראשון הוא ההאמנה שהמולדת והעם שלך הם הטובים ביותר, המוסריים ביותר, הנעלים ביותר ולכן גם הראויים ביותר לשלטון ולכל שאר מיני טובין. עדיפות זו אינה מותנית ונתפסת כאובייקטיבית. המאפיין השני שנובע מהראשון הוא החובה לדאוג לטובת מולדתך ולהיות נאמן לה ללא סייג. גישה שכזו הופכת את הפטריוטיזם לערך מוסרי עליון שגובר על כל שיקול אישי או מוסרי.

פטריוטיזם כזה מביא לתוקפנות מדינית משום שעל מנת לחזק את מולדתך עליך להחליש את שאר המדינות, ולשם כך כל האמצעים כשרים כלומר גם פגיעה בשכנים היא מעשה מוצדק. מכיוון שכך לא רק שנאת הזר תביא לאלימות ומלחמה אלא גם אדישות גרידא, וזאת מכיוון שתפיסה כזו מאפשרת את הריגתם של זרים אפילו באמתלא של מה בכך. כלומר אפילו אפשרות קלושה של פגיעה בטובת המדינה מצדיקה הרג. פטריוטיזם כזה מדגיש ערכים מיליטריסטיים וכח. הנאמנות למולדת מתפרשת לפיו כנכונות להרוג ובעיקר לההרג על מזבח המולדת ובדרך כלל כנאמנות ללא סייג לממשלה (כמייצגת את האומה) בעת מלחמה או סכנת מלחמה. טובת המדינה נתפסת רק במישור של כוח צבאי פוליטי, ונמדדת רק במושגים של כבוד ושילטון ולא במושגים של רמה מוסרית. פטריוטיות כזו תעריך יותר את הלוחם ותראה בו את הפטריוט הגדול ופחות את מי שתורם באופן אחר למולדת. הנאמנות למדינה וחוקיה נחשבת כפטריוטית בעיקר ככל שהדבר נוגע למלחמה, כלומר אדם יכול להיחשב כפטריוט אפילו אם הוא עבריין מס. תופעה מעניינת היא פטריוטיות קיצונית כל כך שמביאה אדם לעבור על חוקי המדינה דווקא מתוך הרגשות הפטריוטיים שלו כאשר נראה לו שהממשלה פטריוטית פחות מדי משום שהיא מוותרת על שטח, או כבוד כתוצאה משאיפתה להמנע ממלחמה לא צודקת ושילטון כיבוש[3]. מצב זה נראה כמכיל בתוכו סתירה מכיוון שמקובל לראות בפטריוטיזם כזה נאמנות ללא סייג למדינה אולם למעשה אין זה כך. אדם זה רואה עצמו נאמן למולדת ופועל למענה, כמו כן הוא מונע מאותם המאפיינים המיליטריסטיים והשאיפה לכח וכבוד שמנינו קודם. אדם כזה פועל למען המלחמה שבה לפי השקפתו יתאחד העם לטובת נצחונה של המדינה ולכן הוא רואה עצמו כפועל לטובת המאמץ המלחמתי.     
   

פטריוטיזם קיצוני הוא מסוכן בעיקר משום שהוא מונע ביקורת כנגד פעולות אלימות של הממשלה ומשום שהוא הופך את הציות לממשלה בשעת מלחמה לערך עליון. הנאמנות הבלתי מסויגת למדינה ולארץ מושרשת באדם מינקות על ידי מערכת החינוך, על ידי אמצעי התקשורת, על ידי הימנונים ועל ידי טקסים בהם נוטל האדם חלק. גורמים חינוכיים וחווייתיים אלה עושים שתי פעולות מצד אחד הם מדגישים בדרך כלל את חובות הציות וההקרבה ומצד שני הן מטמיעות באדם את תחושת העליונות של עמו שכולו גיבורים, את תחושת ההזדהות הבלתי מסויגת שלו עם עמו ואת שאיפת הנקם באויביו. אמצעים חינוכיים אלה בין אם הם משמשים רק ככלי על ידי מנהיגים על מנת לחזק את שלטונם ובין אם הם נובעים מתוך אמונה אותנטית הם מסוכנים מפני שהם יוצרים באדם באופן תת מודע את הפטריוטיות הקיצונית וגורמים לרגשות שנאה הן כלפי אויבי האומה החיצוניים והן כלפי מי שנתפסים כאויביה הפנימיים דהיינו כל מי שאינו פטריוט מסוג זה כלומר אינו מסכים לכל פעילות מלחמתית של הממשלה. רגשות כאלה מונעים את השימוש האינדיבידואלי בכלי ההיגיון והביקורת ונותנים לטעויות נוראיות תוקף והילה של מעשי גבורה. דבר שפוגע בסופו של דבר בטובתה של המדינה גם כאשר מבינים את זו במושגים של כוח צבאי פוליטי. יתרה מזו סאמרוויל מראה שפטריוטיות מסוג זה יכולה להביא כיום להעדפת חורבנו של העולם כולו במלחמה אטומית על פני ויתור מאוד מינימלי של מדינה על כבודה.  

 

כנגד סוג פטריוטיזם זה קיים סוג פטריוטיזם אחר מתון יותר ששני מאפייני הבסיס שלו הם הפוכים.

ראשית היא אינה כוללת את הרעיון שיש אומה טובה באופן אוביקטיבי מרעותה אלא שאומתך ומולדתך "מתאימה" יותר לך, ערכיה נתפסים כטבעיים יותר מכיוון שאתה מחונך אליהם וגדל לתוכם. הדאגה המיוחדת למולדת אינה מתבססת על ההאמנה שמולדתך ראויה לזכויות יתר אלא על רגש של אהבה לארץ ותחושת הזדהות וערבות הדדית עם עמה. ערבות זו פירושה רגש אחריות חזק יותר כלפי רווחתם של בני עמך מאשר רווחתם של אחרים וגם תחושת אחריות על מעשיהם, אחריות שמתבטאת ברגש גאווה או בושה. רגשות אלה מתבטאים באופן מעשי במחויבות לפעול לטובת העם והארץ ובנכונות להקריב לטובת המולדת.

בניגוד לפטריוטיזם הקיצוני הפטריוטיזם המתון אינו מעלה את הנאמנות למולדת כערך מוחלט אלא מכפיף אותה לערכי מוסר עליונים יותר, כלומר המחויבות לאומה אינה סותרת את החובה להתחשב באומות שכנות ולדאוג עם כי במידה פחותה יותר גם לבני אדם שאינם אזרחים או בני אותה האומה. תפיסה זו מכירה גם בזכותם של אומות אחרות לעצמאות ומכירה ברגשות פטריוטיים של בני אומות אחרות. כתוצאה מכך היא אינה רואה בפטריוטיות שאיפה לשלטון על כל העולם. עוצמתה הפוליטית של המולדת אינה מזוהה באופן מוחלט עם טובתה של המדינה ולכן הפטריוט רואה לעצמו חובה לדאוג לא רק למצבה הצבאי פוליטי של המדינה אלא גם לטובתה מבחינות אחרות לדוגמא מצבה הכלכלי, מצב ההשכלה והחינוך בה ורמתה המוסרית. כתוצאה מכך הפרדיגמה לפטריוט אינה בהכרח הלוחם הגדול אלא גם המנהיג החברתי כלכלי. לפי פטריוטיזם כזה גם פציפיסט עקבי יכול להיחשב לפטריוט אם הוא מרגיש אחריות כלפי בני עמו ואם הוא פועל למענם בדרכים אזרחיות[4]. מכיוון שהנאמנות לממשלה אינה בלתי מסויגת חלה על האדם הבודד חובה לבקר את ממשלתו ולהתריע כאשר היא עושה עוול או טעות, ובמקרים קיצוניים אפילו לפעול כנגדה.

ראוי להבחין בין נאמנות ואהבה לאומה לעם ולארץ כלומר פטריוטיזם לבין נאמנות למדינה[5]. כאשר המדינה פוגעת בטובת האומה עדיפה עבור הפטריוט טובת האומה. לכן פטריוט יכול לפעול כנגד המדינה ועדיין להישאר פטריוט. מצד שני מכיוון שהפטריוט המתון לא רואה בפטריוטיות חובה מוסרית עליונה הוא לא יגנה את מי שהפסיק להיות פטריוט במצב שבו מדינתו פועלת באופן בלתי מוסרי. ההבדל בין שניהם יהיה שהראשון ישאף להשאר בארצו, ירגיש בושה בה ויפעל כנגד מדינתו באופן מיוחד ויטען שהוא פועל בשם האומה. ואילו השני ישאף לעזוב את מדינתו, יפעל כנגדה בדיוק באותה המידה שבה הוא יפעל כנגד כל מדינה שתבצע את אותם המעשים ויטען שהוא פועל בשם אידאל מוסרי כללי[6]. ציות לחוקי המדינה יכול גם לנבוע מסיבות שאינן פטריוטיות. אפילו שירות צבאי קרבי ונכונות למות בקרב יכול לנבוע מתוך סיבות תועלתיות של משכורת, מעמד חברתי וכו'.      

 

לאחר שסקרנו את שני סוגי הפטריוטיזם עלינו לבדוק כנגד אילו מהם מופנית הביקורת של טולסטוי, וסאמרוויל והאם ביקורת זו מוצדקת[7]. כמו כן עלינו לבדוק מהו יחסם אל מלחמה בלתי צודקת והביקורת עליה הן בשעת המלחמה והן לפניה.

כתשובה לשאלה הראשונה יש צורך להבדיל בין טולסטוי מצד אחד לבין וסאמרוויל מצד שני.

ביקורתו של סאמרוויל מוצגת במאמר (Somerville,1981) שבו הוא מראה כיצד תיאורו של רוברט קנדי את משבר הטילים בקובה משקף עמדה פטריוטית שיכולה היתה להביא במודע לקץ העולם. הנקודה החשובה במאמר אינה התנהגות המנהיגים אלא העובדה שהיא התקבלה על ידי הציבור כמוצדקת ואף כמעשה גבורה. התנהגות זו מוסברת על ידי סאמרוויל כנובעת מתוך מה שהוא מכנה "הלך רוח שהוא תרכובת של פטריוטיזם, אנטי קומוניזם ובורות"[8]. בכמה נקודות במאמר טוען סאמרוויל שזהו פטריוטיזם קיצוני ואף מעוות. לדעתו פטריוטיות אמיתי אינה יכולה להיות כזו שתביא להשמדתה העצמית יחד עם כל העולם זוהי התאבדות גרידא ולא פטריוטיות. לפיכך הביקורת על מעשיהם של האחים קנדי היתה צריכה לבוא דווקא מתוך האומה האמריקאית מכיוון שהיה על אנשיה לחוש בושה במנהיגיהם בשל העובדה שהם אלה שסיכנו את חייהם ואילו ההצלה באה דווקא מהצד השני[9]. הפטריוטיזם שסאמרוויל תוקף הוא פטריוטיזם מהסוג הקיצוני. את יחסו לפטריוטיזם מתון אפשר לנחש אולם הוא אינו קובע זאת בודאות. נראה לי מתוך אמירותיו כנגד הפטריוטיזם הקיצוני ומתוך הטענה שהאמריקאים היו אמורים באשר הם אמריקאים למחות כנגד מעשיהם של המנהיגים, שסאמרוויל מאמין שניתן להשתמש בפטריוטיזם המתון ככלי למניעת מלחמות עולם, ולכן הוא חיובי. סאמרוויל אינו מציע לבטל את הפטריוטיזם אלא להופכו למתון ולחנך את אנשי העולם ובעיקר את אזרחי ארה"ב לא לראות במדינה ערך עליון אלא להכפיף ערך זה לערכי מוסר אחרים ובראשם עצם קיומו של העולם.

 

טולסטוי לעומתו מתנגד לכל פטריוטיזם שהוא אף כי רוב טיעוניו מכוונים כנגד הפטריוטיזם הקיצוני. טולסטוי טוען שראיית מולדתך כטובה יותר היא טיפשית ומכאן שהוא מתייחס להעדפה "אוביקטיבית" כלומר זו השייכת לפטריוטיזם קיצוני. כמו כן הוא מתייחס רוב הזמן לגישה הרואה את המדינה כערך עליון ואת הדאגה לאזרחיה כבלעדית. הנקודה היחידה בה הוא תוקף את הפטריוטיזם המתון היא כשהוא טוען שכל העדפה שלך את בני עמך ואפילו זו שמכירה בזכיותיהם של אחרים היא בלתי מוסרית ונוגדת את הדת. טולסטוי משווה את הפטריוטיזם לאגואיזם וטוען שכמו שאנו מגנים אגואיזם עלינו לגנות את הפטריוטיזם. בנקודה זו נראה לי שטולסטוי עושה את המשגה שבו פתחתי את העבודה כלומר הוא משליך מהפטריוטיזם הקיצוני לגבי הפטריוטיזם המתון וטוען שאין פטריוטיזם מתון וסופו של כל פטריוטיזם להוביל לפגיעה באחרים ולכן אינו מוצדק.

נראה לי שדווקא האנלוגיה לאגואיזם תבהיר מדוע הוא טועה ויש לייחס ערך מוסרי לפטריוטיזם מתון. רוב בני האדם יסכימו שאדם החושב עצמו לטוב ונעלה על האחרים בכל ולכן לא רק ראוי לזכויות יתר אלא גם זכאי לקחתם בכח הוא אדם הכופר בשוויון, והמהווה סכנה לסובבים אותו ולעצם קיומה של חברה. מצד שני רוב בני האדם יסכימו שרוב בני האדם דואגים בדרך כלל לרווחתם יותר מאשר לרווחת אחרים, כאשר ברור להם שעל דאגה זו להיות כפופה לערכי מוסר אוניברסליים ושעליהם להתחשב גם בזכותם של אחרים לרווחה. יתרה מזו נראה לי כי מתוך ההכרה בשאיפותיך אתה יכול להכיר גם בשאיפותיהם של אחרים ולהזדהות עמם. לפיכך אגואיזם מתון הוא גם טבעי וגם אינו רע לכשעצמו, ואולי אפילו חובה מוסרית[10]. אגואיזם מתון הכפוף לערכי מוסר פירושו גם שאתה הוא האחראי המרכזי למעשיך ולכן הוא הבסיס לאחריותך המוסרית. גם במישור של העדפת אחרים ישנן העדפות שאינן נתפסות כבלתי מוסריות ולעיתים אפילו כמוסריות או אפילו מעל המוסר כמו אהבת אם לילדה ואהבת גבר לאישה. טיעונו המקיף של טולסטוי תקף גם לגבי מקרים אלה שכן אף הם אמורים לדעתו לנגוד את האוניברסליות של המוסר[11]. 

טולסטוי מוותר על כל סוג של פטריוטיזם ולכן מוותר גם על הערבות ההדדית שנובעת מתוך הפטריוטיזם המתון. פירושו של ויתור כזה הוא כפול: ראשית אתה אינך אחראי לרווחת מי שסביבך אלא לרווחת כלל האנושות, שנית אתה אינך אחראי למעשי ממשלתך אלא למעשי כל הממשלות בכלל. גישה כזו מכוונת להביא לתפיסת אחריות רחבה ביותר ולפעילות נרחבת ביותר אולם בדרך כלל תוצאותיה הם התעלמות כמעט מוחלטת מהנעשה סביב. גישה זו מביאה לפסיביות מכיוון שהמטרה שהיא מציגה נתפסת כגדולה ועצומה מדי. לפיכך התפיסה שעליך לפעול ולהיות אחראי בראש ובראשונה לסביבתך ורק אחר כך לשאר העולם במעגלים הולכים ומתרחבים עד שהם כוללים את כלל האנושות נראית לי כיותר נכונה גם מבחינת המוסר האוניברסלי. 

עם כל האמור לעיל אין טענתו של טולסטוי חסרת בסיס. אכן קיימים מצבים בהם יש מתח בין העדפת בני אומתך לבין המוסר האוניברסלי הרואה בכל בני האדם כתכליות בפני עצמם וכבעלי ערך מוחלט. במצבים קיצוניים כדוגמת מלחמה חייבת להיעשות הכרעה בין חייהם של בני אומתך לבין חייהם של בני אדם זרים. הביקורות של טולסטוי ושל סאמרוויל חשובות מכיוון שהן מדגישות מתח זה ולכן מכריחות את הפטריוט המתון לנסות לצמצמו כמה שיותר. יתכנו גם מצבים קיצוניים בהם אדם יכול להחליט שאומתו היא כל כך לא מוסרית שהוא מחליט להתנתק ממנה לחלוטין.

 

על מנת לבחון את שאלת יחסו של הפטריוטיזם למלחמה בלתי צודקת עלינו להגדיר את הקריטריונים להצדקתה של מלחמה. מכיוון שהפטריוטיזם הקיצוני אינו כפוף לערכים מוסריים אין מקום מנקודת ראותו לשימוש במונחים מלחמה צודקת או בלתי צודקת. מלחמה היא או יעילה לקידום ענייני האומה או בלתי יעילה. פטריוטיזם קיצוני קשור באופן הדוק לתפיסה של "ריאל פוליטיק" שאומרת שאין לשפוט מלחמות באופן מוסרי. לעומת זאת הפטריוטיזם המתון מתייחס למלחמה כדבר שיוצר לעצמו מתח בין שני ערכים. מצד אחד מלחמה היא מעשה נורא מבחינה מוסרית שכן היא גורמת הרג והרס רב מצד שני לעיתים היא בלתי נמנעת אם ברצונה של מדינה לשמור על חירותה, להגן על אזרחיה או אף להגן על מדינה אחרת מפני תוקפנות[12]Jus ad bellum. והשניה היא האם המלחמה מנוהלת בצורה צודקת Jus in bello. מלחמה היא צודקת רק אם מתקיימים בה שני תנאים אלה. . מסיבה זו הפטריוטיזם המתון רואה בדרך כלל את המלחמה כרעה הכרחית שיש להגבילה כמה שיותר ולדאוג שהיא תהיה צודקת[13].

בהגדירנו מלחמה צודקת עלינו להבחין בין שתי שאלות: האחת היא האם המלחמה היא מוצדקת כלומר האם סיבותיה צודקות

מלחמה היא מוצדקת רק כאשר היא הכרחית כלומר היא אינה מעשה של תוקפנות (לא גלויה ולא נסתרת) אלא היא מעשה של הגנה עצמית או הגנה על מדינות או עמים אחרים מפני תוקפנות, עליה להיות מוכרזת על ידי סמכות לגיטימית[14], היא מהווה מוצא אחרון לאחר שמוצו כל האפשרויות לפתור את התוקפנות בדרכי שלום, בעלת סיכוי טוב להצלחה[15], והיא אינה מהווה תגובה מוגזמת נגד הצד השני. מלחמה מנוהלת באופן צודק כאשר מקוימים בה חוקי המלחמה המוסריים כלומר אין פוגעים באזרחים ובחיילים שנכנעו ואין מפעילים כוח מוגזם על מנת לנצח[16].

 

כפי שהראיתי פטריוט מתון מחויב הן לנאמנות לאומתו והן לחוקי המוסר הכוללים את תפיסת המלחמה הצודקת. מסיבה זו על הפטריוט המתון להתנגד לכל מלחמת רשות שהיא בהכרח מלחמה בלתי מוצדקת כאשר להתנגדות זו שני סוגי טיעונים. הסוג הראשון כולל שיקולים פרגמטיים של טובת המדינה כמו הטענה שמלחמת רשות תגרום לנפגעים גם מהצד התוקף, היא עלולה להסתיים בכישלון וגם אם תסתיים בנצחון היא עלולה לפגוע בחוסנה הכלכלי והצבאי של המדינה. כוחם של טיעונים אלה הוא בעיקר בויכוח עם פטריוטים קיצוניים או עם גישות ריאליסטיות מכיוון שהם משתמשים באותם קריטריונים, אולם בדיוק מאותה הסיבה הם חלשים מכיוון שלעיתים מלחמה בלתי מוצדקת מבחינה מוסרית היא המעשה הנכון מבחינה פרגמטית. לכן הסוג השני של הטיעונים, שהוא השיקול המוסרי, משמעותי הרבה יותר. אדם מוסרי שנאמן לאומתו ואוהב אותה יתבייש במעשיה הבלתי מוסריים וישאף לכך שהיא תפעל באופן מוסרי, כלומר תמנע ממלחמות רשות בשל ההרג וההרס הרב שהן גורמות ובשל היותן בלתי מוצדקות. שיקול מוסרי נוסף הוא שרמתם המוסרית של רוב בני האדם מידרדרת בזמן מלחמה מכיוון שבמלחמה מותרים מעשים אלימים שבמצבים רגילים אינם מותרים. המלחמה היא סיטואציה בה כמעט בלתי אפשרי או בלתי אפשרי לחלוטין לנהוג בצורה מוסרית מכיוון שעיקרה הוא הרג. עליית רמת האלימות של החיילים אינה מפסיקה תמיד עם הפסקת הלחימה אלא משפיעה עליהם לאורך זמן, ולכן חיילים הם לעיתים רבות אלימים יותר גם כאשר הם חוזרים לחברה האזרחית, מה שכמובן פוגע ברמתה המוסרית הכללית של החברה. הידרדרות מוסרית זו היא עוד יותר קיצונית כאשר המלחמה אינה מוצדקת.

מתוך שיקולים מוסריים אלה (שהאחרון שבהם הוא גם פרגמטי) על הפטריוט המתון להיאבק גם על כך שכל מלחמה תנוהל בצורה צודקת. קיומה הפיסי של המדינה אינו הערך העליון של הפטריוט המתון אלא קיומה תוך שמירה על רמתה המוסרית. יתרה מזו כאשר מותרות התנהגויות בלתי מוסריות כמו אונס, שלילת שלל, ורצח שבויים ואזרחים במהלך המלחמה נוצרת מעין הצדקה להתנהגות בלתי מוסרית גם בחיים האזרחים. המצב המיוחד של המלחמה אינו מנותק לחלוטין מהמצב האזרחי מכיוון שנפש החיילים נעשית גסה יותר. לכן ניצחון שהושג בדרכים בלתי כשרות עלול לפגוע באופן עקיף לא רק ברמתה המוסרית של החברה אלא אף בקיומה הפיסי.

 

הדילמה המרכזית של הפטריוט המתון ביחס למלחמה בלתי צודקת היא מה לעשות בזמן התרחשותה. לפני הפטריוט המתון עומדות ארבע אפשרויות עיקריות: להפסיק להיות פטריוט ולא להשתתף במלחמה, לתמוך במלחמה או לפחות לא למתוח עליה ביקורת תוך קבלת החובה הפוליטית להשתתף בה, למחות כנגד המלחמה אך לא לסרב להתגייס, למחות כנגד המלחמה תוך סירוב גיוס.

רבים מאמינים שהעמדה הפטריוטית הנכונה היא העמדה השניה. נתנזון מנמק עמדה זו באמצעות ארבעה טיעונים. זמן המלחמה אינו הזמן המתאים להתלבטויות, ההחלטה להילחם נעשתה על ידי נציגות לגיטימית ולכן היא מחייבת כמו חוק שהתנגדת אליו אך עליך לציית לו. אחת החובות למדינה היא השירות הצבאי במלחמה, וטובת המדינה בזמן מלחמה היא נצחון ולכן כל מה שעלול למנוע ניצחון כלומר ביקורת על הממשלה, סרבנות גיוס וחוסר "אחדות" הינו פסול[17]. נתנזון מראה שטיעונים אלה אמנם משקפים תפיסה שאינה צבועה אולם הם אינם קבילים. נתנזון מבטל כל טיעון באופן פרטני אולם באופן כללי ניתן לומר שטיעוניו דומים לחלק מהטיעונים שהעליתי קודם בנושא זה. עם זאת נתנזון מבצע כמה כשלים במהלך הביקורת שלו על טיעונים אלה: הראשון הוא שנתנזון אינו מפריד בין ביקורת לאי ציות שהוא דרגה קיצונית יותר של ביקורת. הוא אינו מציג את ההבדל שבין אזרח שמפגין כנגד מלחמה וקורא להפסקתה, לבין חייל שמסרב להילחם. הטיעונים שהוא מביא בעד הפסקת הביקורת (כמו חובת הציות לצו גיוס שהיא כמו חובת ציות לחוק או שמקיימת את טובת המדינה) תקפים הרבה יותר לגבי חייל שהתנגד למלחמה אבל נלחם בה מאשר לגבי אזרח שהפסיק את ביקורתו. החלטתו של אדם שהוא מסרב להילחם במלחמה מסוימת פירושה שהוא אינו מקבל את סמכותה של הממשלה להכריע וקובע שאין זו ממשלה ומדינה ראויה ושאין הוא רוצה יותר בקיומה.

מעשה זה כפי שהראיתי אינו בהכרח אנטי פטריוטי וודאי שבמצבים קיצוניים הוא אף הכרחי, אולם הוא מעשה בעל השלכות מרחיקות לכת (בעיקר בזמן מלחמה) הרבה יותר מאשר ביקורת שאינה כוללת סירוב. כשל שני ומשמעותי הרבה יותר שנתנזון אינו מפריד בין ביקורת ואי ציות מתוך פטריוטיות לביקורת ואי ציות מתוך מניעים אחרים או מתוך פטריוטיזם לאומה אחרת. חלק מהדוגמאות שהוא נותן על מנת להראות שמותר לסרב להילחם במלחמה בלתי צודקת כמו שמותר לסרב לחוקים ולפעילויות לא מוסריות אחרות של המדינה מדגישות את האפשרות להפסיק להיות פטריוט, או להיות פטריוט של אומה אחרת יותר מאשר את האפשרות למחות כפטריוט. יוכבד אמו של משה לא היתה פטריוטית מצרית אלא עברית, מי שארגן את "מסיבת התה" בבוסטון היו פטריוטים אמריקאים ולא בריטים, כך גם מי שאינו מצביע עבור המועמד של מפלגתו משום שהוא נראה לו לא מתאים[18].

נוסף על כך נתנזון אינו מציין את היתרונות והחשיבות שבשירות במלחמה בלתי מוצדקת מתוך ביקורת עליה. מעשה זה הוא בפירוש מעשה בעייתי ואינו מותר כאשר המדינה פועלת בצורה לא מוסרית לחלוטין וכאשר עדיף היה מבחינה מוסרית שתפסיק להתקיים. במצב כזה יש לפעול כנגדה, אולם כאשר המצב אינו חד משמעי תיתכן דילמה. דילמה זו היא חזקה בעיקר כאשר אין כמעט אפשרות להפסיק את המלחמה מעמדה של מי שמסרב להתגייס, ומצד שני עמדתו של חייל כנגד המלחמה משפיעה הרבה יותר על דעת הקהל. מצב כעין זה מצוי בארץ. כמו כן אפשר להשפיע הרבה יותר על ניהולה המוסרי של המלחמה (Jus in bello) מתוך הלחימה עצמה מאשר מחוצה לה. מסיבה זו עדיף שדווקא אנשים בעלי רמה מוסרית גבוהה יתגייסו ואף יעשו קצינים זוטרים על מנת להשפיע כמה שיותר על ניהולה המוסרי של המלחמה.

 

אני מקווה שהראיתי בעבודה זו כיצד פטריוטיזם אינו סותר בהכרח את המוסר ואינו גורם תמיד למלחמות, אלא שישנו סוג של פטריוטיזם מתון שדווקא מתוכו נובעת התנגדות למלחמות לא צודקות ותביעה למוסריות יותר גבוהה של החברה. פטריוטיזם זה שבדרך כלל מתעלמים ממנו וטוענים שהוא אינו פטריוטיזם כלל הוא העמדה שדרכה ומתוכה אפשר להתנגד לפטריוטיזם הקיצוני ולמשטרים שמשתמשים בו על מנת להצדיק תוקפנות מדינית ומלחמות לא צודקות.

1) S. Nathanson, Patriotism, morality and peace, ------------------, chapters 1,11,12.

2) J. Sommerville, Patriotism and War”, Ethics, vol. 91 (1980/81), pp. 568-578.

---