כתבים - יהדות, חברה וכלכלה

אלימות, פוליטיקה וכלכלה

כמה פעמים אמרו לך שאת הוזה שאת כמו כל השמאלנים יפי נפש ומנותקים מהמציאות ושכל המוסר שלכם מתאים לעולם שבו יגור זאב עם כבש אבל בעולמנו הם הערבים מבינים רק כוח או שהם בעלי ההון המוכשרים יברחו מהארץ אם הם ישלמו קצל יותר מסים או יגדילו את הפער בינם ובין העניים מעט פחות? לי אמרו כדברים האלה הרבה מאוד פעמים וניסיתי לחשוב האם אכן הדבר כל כך ברור. האם באמת מובן שיש להתעלם המציאות על מנת לטעון טענות מוסריות? בדברים הבאים אני מציע לערוך מסע קטן בארץ שהיא לא כל כך מוכרת. אני מזמין אתכם הקוראים והקוראות להסתכל על העולם מבעד לעדשה של הכוח.

כאשר מסתכלים על עולמנו כך אנו רואים עולם אלים שחלק ניכר מהמוסדות שנוצרו על ידי האדם נוצרו על מנת לרסן או להעצים ובעיקר לשלוט ולהסדיר את האלימות הזו. לא בכדי טען הובס שהמצב הטבעי הוא מצב שבו "אדם לאדם זאב" ושמטרת המדינה לרכז את כל האלימות לידי ריבון אחד וכך לצמצם ולהסדיר אותה.  חלק מהותי מההתפתחויות של חקר האדם והחברה המודרניים והפוסט-מודרניים מכוון לחשיפת מנגנוני הכח והאלימות שעומדים בבסיס החברה לעתים בנסיון להשתחרר מהם ולעתים בנסיון לשלוט בהם. כך מנגנוני כח נחשפים גם במקומות שבימי הביניים וגם אצל מודרניסטים הם לא אמורים להמצא כמו למשל בתחום המדע, ההגיון או המוסר.  למעשה ניתן לטעון שהמפנה המודרני בפוליטיקה התרחש כאשר מאקיוולי טען שצריך לעסוק בפוליטיקה האמיתית כלומר להכיר בכך שבאדם יש פנים אלימות ולא לנסות לדבר על פוליטיקה "סטרילית" שבה המנהיגים או אנשי הדת נושאים הילה של צדיקים.

התפיסה המקיאבליסטית הרואה בפוליטיקה את תורת מיסוד האלימות נשענה לא במעט על תפיסת החטא הקדמון שראתה את האדם כחוטא מיסודו. כמי שללא חוק חייו יהיו כדברי הובס: "קשים, ברוטליים וקצרים". אף על פי כן גישה זו שונה מהגישה הנוצרית משום שהיא טוענת שניתן ליצור חיים טובים יותר בעולם הזה למרות מגרעות האדם ולמרות האלימות הטבועה בו ובכך היא גישה אופטימית בבסיסה.

התיאור של העולם כעולם אלים אינו נוח לרבים. הרי אנו לא אוהבים לחשוב על עצמנו כעל אלימים לא בפועל ולא בכח אלא אנו אוהבים לחשוב על עצמנו בתור אנשים מוסריים, נוחים לבריות ובאופן כללי טובים. תיאור העולם כאלים או לפחות כאלים בכח נתפס כמה שאינו מתיישב עם ראיית העולם כמקום שאנו רוצים לחיות בו אלא כראיה של מי שמאוכזב וממורמר מהעולם ולכן אנו נוטים להתעלם ממנו. הפנייה אל יצריו החשוכים של האדם נתפסת כהצדקה שלהם וכהגבלה של השאיפה לחברה טובה יותר. אף על פי כן אני סבור שיש לחזור גם לגישות שהדגישו את תפקיד האלימות בפוליטיקה ואת הסכנה שבה ודווקא מתוך כך להגביל אותה ככל האפשר. התעלמות מדבר מסוים אינה ביטולו וטמינת הראש בחול אינה מתכון טוב להנצלות מרע. יתרה מזו אני טוען שלא יזיק לנו קצת מאקיבליזם במובן זה: הבנת המציאות ומקומם של הכוח והאלימות בה תביא להגבלת הכוח ולא לגישה "ימנית" כוחנית כפי שניתן לצפות.

דוגמא לכך ניתן לראות ביחס לשלטון הישראלי בשטחים. הגישות הרווחות כיום ביחס אליו מתחלקות באופן גס לשתיים: מי שטוען שיש להחזיק בשטחים מטעמים דתיים ובטחוניים ומי שמתנגד להחזקה זו בעיקר מטעמים מוסריים. הטיעון הרגיל כנגד "השמאל" הוא שהוא אינו מבין שהפלסטינים מסכנים את מדינת ישראל ושהם מבינים רק כח ועל כן יש לנהוג בהם בכח. גם כאשר טוענים שיש לצאת מהשטחים בשל בעיות תועלתניות מדברים בדרך כלל על הסכנה הדמוגרפית שבשטחי המדינה יהיו יותר ערבים מיהודים. בכל הדברים הללו בדרך כלל לא מנסים לטעון טענות עומק על המבנה של תהליכי כיבוש. הכיבוש הישראלי נתפס כתופעה יחודית לישראל ולערבים ואופיים של הכבושים והנכבשים מוצג כגורם לבעיות בפתרון המצב. מכל הניתוחים שאני מכיר ישנו רק אחד של יעקב טלמון שנכתב לפני שנת 1973 ופורסם אחרי המלחמה שעוסק בהשוואה בין כיבוש השטחים ובין כיבושים אחרים. טלמון טען שבכל המקרים של כיבוש כזה נאלצה המדינה הכובשת לסגת ממנו בסופו של דבר במחירים כואבים משום שלא הצליחה להשליט את מרותה על האוכלוסייה הכבושה.

הנקודה המעניינת היא שטלמון נשען על מסורת שראשיתה לא בהוגה פציפסט אלא במאקיוולי ששמו נקשר בריאל-פוליטיק מהסוג האלים ביותר. מאקיוולי טען שישנן שני סוגי מדינות בנות קיימא. האחת ששואפת להתפשט ולכבוש והשניה ששואפת לחיות בשלום ולהיות בעלת הרכב אוכלוסייה קבוע. זו ששואפת להתפשט צריכה לפי מאקיוולי לא רק לכבוש את המדינות אלא לאחר הכיבוש לנהוג באוכלוסייתן בצורה כזו שהללו לא ימרדו. כצפוי מאקיוולי טען שיש להפעיל לשם כך כוח, אולם שלא כצפוי הוא גם טען שלאחר הפעלת הכוח הראשונית והשמדת ההנהגה יש לפעול למתן זכויות שוות לנכבשים ולמתן סיוע כלכלי נרחב כך שהם לא ירצו למרוד. מאקיוולי גם טען שאפשר להרוג אנשים שמסכנים את השלטון אולם אסור בשום מקרה לפגוע בהם כלכלית. כך בסופו של דבר מאקיוולי הגביל את האלימות של הכובש משום שתכלית הכובש אינה להיות אלים אלא לשלוט, ועליו לשאוף למצב של העדר יאוש, יותר מאשר שעליו ליצור פחד.

 מעניינת לא פחות היא טענתו לגבי המדינה שרוצה לשמור על השלום ועל ההרכב הדתי והתרבותי של אוכלוסייתה. מאקיוולי טען שמדינה כזו אינה יכולה לכבוש שטחים משום שכיבוש שטח דורש מתן זכויות ואפשור שיתוף בשלטון לנכבשים. מאקיוולי כמובן טען שיש להעדיף את המדינה הראשונה על פני השניה זאת בעיקר משום שהוא נשען על האידאל של הרפובליקה הרומית שהשתלטה על חלקים ניכרים מהעולם. לעומתו שפינוזה טען שיש להעדיף את סוג המדינה השנייה ששואפת להיות קטנה ויציבה כאשר האידאל שלו היה דווקא מדינת העברים הקדמונים אותה הוא מפרש לאורו של מאקיוולי. בכל צורה שנפרש את משנותיהם של הוגים אלה נגיע לשתי ברירות: או לכך שמדינת ישראל על מנת לשמור על יציבותה צריכה לסגת לאלתר מהשטחים או שעל מנת להיות למעצמה כובשת עליה לתת זכויות מלאות לפלסטינים קרי להפוך למדינת כל אזרחיה. שתי העמדות אינן עמדות "ימין".

גם בתחום הכלכלי הדעה הרווחת היא שהגישה הטוענת שיש לאפשר שוק חופשי לחלוטין נשענת על ההנחה שבני אדם אינם מושלמים ונוטים לרדוף אחרי בצע כסף וטוענת להיות ריאליסטית בעוד שהגישה שטוענת שיש ליצור מנגנוני איזון לשוק ושיש להגן על העניים מפניו נשענת על טענות מוסריות "אוטופיות" ו"מנותקות מהמציאות". טענתי היא שדווקא הגישה שטוענת שיש לתת לשוק החופשי ולעשירים יד חופשית להתעשר מתוך הנחה שגם העניים ירוויחו מכך בסופו של דבר היא בסופו של דבר גישה מנותקת מהמציאות. מה שהיא לא לוקחת בחשבון הוא שכאשר מישהו חושב שהוא נפגע מהמצב המדיני-כלכלי הקיים הוא מאבד את תחושת האחווה עם כלל החברה ובסופו של דבר יפסיק לתרום לה. יתרה מזו כאשר מישהו מאבד תקווה לשפר את מצבו הוא עלול לנקוט באמצעים לא מקובלים קרי באלימות. כך יוצא שכל מי שאינו לוקח בחשבון שנפגעי המצב החברתי לא ינקטו באלימות הוא מנותק מהמציאות.

לכן פגיעה כלכלית בשכבות נרחבות באוכלוסיה (לא רק בעניים אגב) היא לא רק מוסרית פגיעה  - אנו לא עוסקים בענייני מוסר במובן הרגיל – אלא פגיעה ביציבות של המדינה ובסופו של דבר פגיעה בעשירים עצמם. התוצאה של כלכלת שוק בלתי מרוסנת היא גטאות של עשירים שמתגוננים מפני ההמון הכועס. כאמור אין בדברי אלה לא הצדקה ולא קריאה לאלימות אלא תיאור מציאות בלבד. צפייה שנשענת על ההנחה שאני לוקח מאנשי השוק החופשי שטוענים שבני אדם פועלים מתוך אינטרס אנוכי. ההבדל הוא בכך שאני בניגוד אליהם לא קובע שהאינטרס האנוכי הזה מצוי בתחום המוגבל על ידי חוקי השוק אלא אני מתייחס לכך שהוא מצוי בתחום הכולל את כל מה שבני אדם עלולים לעולל. מכך נובע שעל מנת ליצור חברה יציבה שהוא תנאי הכרחי לכל רווחה כלכלית או אחרת יש לדאוג קודם כל לרווחתם של אלה שנמצאים בתחתית ובמרכז הסולם. קרי מדיניות רווחה היא הכרחית לכל החברה.

אני חושב שדברי אלה מראים שלא כל הסתכלות כוחנית תביא לפעילות שנשענת על כוח בלבד אף על פי כן התיחסות כזו אינה מצליחה לשבור את השיח הכוחני והיא עדיין כבולה בו. מי שחי בתוך גבולות השיח הכוחני מגביל את אופן השיח שלו ונמצא במצב של שעבוד. שעבוד לחוקי משחק מסוימים שאינם מכירים בצדדים אחרים של האדם כמו היכולת שלו להתייחס אל האחר בצורה שאינה רואה את האחר כאמצעי, את היצר שלו להתייחס אל האחר בסימפטיה ואת שאפתו ליופי. הסתכלות כזו על טבע האדם תפרק את השיח הכוחני מבחוץ והיא אכן ראויה אולם לטענתי היא משלימה ואינה סותרת את המסקנות שנובעות מהלך החשיבה שהצגתי כאן.