בין שמות לוארא

סיפור יציאת מצרים הפותח את ספר שמות אינו רק סיפור של יצירתו של עם ישראל ממשפחת יעקב אלא גם סמל ומופת לכל שחרור משיעבוד ומעוול. ראשיתו של כל שחרור בלידה, בהחלצות מתוך המצרים של הפחד וראיית האלהי שבאדם שלפניך על אף האיום של השליט אדון העבדים. כך גם ספר שמות פותח בשליט החושב שהוא כל יכול ובהתנגדות אל השליט הזה. התנגדות של נשים מצריות: של המילדות את העבריים (והרי לא הגיוני שהיו אלה מילדות עבריות) ושל בת פרעה.

זוהי התנגדות שאינה מבחינה בין בנים ובנות כמו שפרעה רצה אלא רואה את האלהים בכל תינוק שנולד. זוהי הנובעת מהרגש המוסרי הבסיסי העולה בנו לנוכח העוול ללא אידיאולוגיות וללא מחשבה עמוקה אלא פשוט מהבטן, מהרחם. זוהי היסטריה אם תרצו ואכן מן הסתם כך חשב פרעה על בתו.

כך היא גם ראשית פעולתו של משה. אין היא מנומקת, אין היא אידיאולוגית ואין היא מכוונת לתיקון ארוך טווח. משה אינו אלא מגיב למצב שבו מצרי מכה עברי, עברי רשע מכה עברי חלש יותר ממנו, רועים גברים מונעים מרועות נשים מים לצאנן. על כן גם אין להתנגדות זו המשכיות. אפילו במעמד ההקדשה שלו משה נשלח בשם העתיד בשם "אהיה" (או כאשר מטים זאת ללשון נסתר י-ה-ו-ה) אולם הוא לא נשלח בשם העבר ולא בשם הברית בין אלהים ובין האבות. ארץ כנען המוזכרת אינה אלא ארץ טובה שהיא פתרון לבעיית העברים, אך היא אינה מוזכרת כארץ המובטחת בברית האבות.

ללא קישור אל העבר המרד בפרעה נדמה כנכשל עם המהמורה הראשונה. פרשת שמות מסתיימת בכך שפרעה כמו כל רודן מנסה לפתור את ההתנגדות לעוול בעוד כוח, באלימות. לכן נזקק משה להתגלות נוספת להבהרה של שמו של האל העומד בבסיס ההוויה ואינו רק שם הפריון שם שדי. לכן נזקק משה גם לברית האבות, לעבר שרק באמצעותו ניתן לכונן את התקווה לחידוש המאבק. מה שנוסף למשה עוד הוא יחוס, יחוס שלו ויחוס של אהרן. אהרן בן עמרם בן קהת בן לוי בעלה של אלישבע אחות בת עמינדב אחות נחשון.

העבר הכולל יחוס וברית מכניס אותנו חזרה לתחום הפוליטי הארצי. אין זו רק התנגדות המבוססת על רגש בסיסי אלא על תרבות, על אידיאולוגיה, על קשרים ריאליים. אין זה מוסר הנשען על הרגע אלא מחובר אל העבר ואל העתיד. ללא חיבור שכזה בין הנצחיות שבהיסטוריה והנצחיות שברגע לא תתכן חירות ולא יתכן צדק. ללא זכרון יוסף וזכרון פרעה רק נשתעבד ולא נגאל.