כי הצחוק הוא מותר האדם מהבהמה.
(פרנסואה רבלה)

רבות דורשים בקשר בין פורים ליום הכיפורים - קשר המתבסס על כך שיום הכיפורים הוא כפורים - אך בדרך כלל מתיחסים רק להשלכה של הדמיון על פורים עצמו ומתעלמים מכך שיש לקשר בין שני החגים גם השלכה למשמעות המוענקת ליום הכיפורים. יש לציין שלפי מיקומה של "כ" הדמיון המקור להשוואה הוא פורים ולא יום כיפור. לאור זאת אנסה להאיר מהו האלמנט הפורימי שביום כיפור אולם קודם אנסה להציג קו מסוים של פרשנות למגילה.

האלמנט הסאטירי שבמגילה הוא ברור. המגילה עוסקת במלכות שלמה שבה כל הזמן עסוקים בשתייה אוכל ונשים. המעברים הם קומיים בשל חדותם ואי הסתברותם, הדמויות סטריאוטיפיות והסיפור פשוט, שמח ומבדח. יש הקוראים כמו אוריאל סימון או אילון שמיר את המגילה כסאטירה פוליטית חברתית על השלטון המושחת של אחשוורוש והאימפריה הפרסית כארכיטיפ לשלטון שבע, משועמם, רדוד, שמתאכזר לנתיניו ושיכול במחי יד למחוק עם שלם מכיוון שאדם אחד לא השתחווה כראוי לפני ראש השרים. אפשר גם לראות במגילה ביקורת פמניסטית על החברה. אני בכל אופן רוצה לטעון שיש כאן סאטירה תיאולוגית.

המלך אחשוורוש נראה כמעין דמות ראי לאלהים. כבר חז"ל הראו שאפשר לראות את הקב"ה המחופש במקומות שבהם כתוב "מלך" סתם במגילה. כמו שאי אפשר לגשת אל אחשוורוש בחצרו הפנימית בלא הזמנה כך אי אפשר להכנס אל הקב"ה בקדש הקדשים בלא הזמנה והעושה כן מתחייב בנפשו. אף על פי כן המלך של המגילה הוא דמות מגחכת. אין לו שליטה על דבר ואין הוא עסוק בשום דבר מלבד שתייה וזימה. זוהי דמות אל גרוטסקית כאדם לא כל שכן עבור אל אולם האם היא מלגלגת דמות אל מסוים שניתן להצביע עליו?

לדעתי ניתן למצוא דמות אל כזו. הדת השלטת באותה התקופה בפרס (לפחות החל מהמאה החמישית לפני הספירה עד המאה השלישית לספירה) היא דת זורואסטר שמתאפיינת בדואליזם חריף בין האל העליון הטוב אל השמש ובין האל הרע שמרד בו שמייצג את החושך ושמו אהרימן.

על פי דת זו בני האדם הטובים שהם בני האור מסייעים במעשיהם הטובים לנצחון ההכרחי של הטוב על הרע ועל בני החושך. דת זו היתה קשורה גם להתפחותן של תפיסות הקרויות גנוסטיות שמאפיינת אותן האמונה באל טוב שמרוחק מהעולם שהוא מקור הנשמות הטובות ולמולו אל נמוך יותר שמרד בו, ברא את העולם הנתפס ואת החומר. בכתות הקרובות לנצרות הפתחו בזרם זה האל הרע נתפס כאלהי המקרא והיהודים. תפיסות דתיות אלה שילבו בתוכן גם דטרמיניזם חריף. אין מעבר בין בני האור ובני החושך. לדעתי תפיסות אלה הן שמושמות ללעג במגילה.

ראשית יש לשים לב לעניין השמות: השם מרדכי מקורו בשמו של אל השמש הבבלי מרודכ (מורדוך) והשם המן לפי השערתי יתכן שנגזר מאהרימן הנ"ל. הדטרמיניזם הקיצוני מיוצג באיגרות של המלך ובכך שאת דבר המלך לא ניתן להשיב. אפשר גם להשוות בין אחשוורוש המלך הפסיבי עם האל הטוב המנותק והמחוסר השגחה שנפוץ בתפיסות זורואסטיות ובגנוסיס שזרועו המבצעת זו שפועלת בעולם בחותמו אף כי נגד האינטרס שלו היא זו של האל הרע או במגילה זו של המן. המגילה משימה אם כן ללעג את התפיסות הדטרמיניסטיות, את התפיסות הגורסות שהעולם שלנו הוא רע וכמובן את המשטרים שנשענים על תפיסה כזו.

למול תפיסה זו ניצב האל המקראי. זהו אל שהוא גם בורא וגם משגיח. הוא אינו אחד רק במובן זה שהוא העקרון יחיד שלפיו מתיישר העולם. אלא הוא אחד גם במובן זה שהוא מכיל את האפשרות לסתור את העיקרון הזה גופו. הוא אינו אחד במובן זה שהוא בניגוד לחומר אינו בעל חלקים משום שהוא אינו בעל גוף אלא הוא אחד במובן זה שהוא שולט גם בחומר ובמובן מסוים הוא אף גם בחומר. רק כך דמותו האמיתית יכולה להסתתר גם במקומות שבהם הוא לא נמצא כביכול כמו במגילת אסתר עצמה או כמו בעולמנו הבלתי גאול. אל אחד זה אינו יכול להתפס על ידינו מכיוון שהוא כולל דבר והפוכו והוא אינו כפוף לעקרון אנושי מסוים של אחד. לפיכך אסור לנו "לקחת ברצינות" תהומית את העולם ואת מעשינו. הגורל אינו כה מוחלט ולכן יש ללגלג עליו בפורים. הדין אינו כה קשה ולכן יש לשימו לאל ולשים במקומו את החסד.

פעולות אלה מתקיימות בעיקר בפורים שהוא הזמן בו הכל נהפך. אולם הן קיימות גם ביום הכיפורים. שם משובר הדין. שם הקב"ה בעצמו כביכול מבקש מישראל לתקוע בשופר ולבלבל אותו במשפט. ושם הוא מצווה על בני ישראל להתחפש למלאכי השרת, ללבוש לבן ולא לאכול על מנת שהמלאך המקטרג שמשוחרר רק ביום זה לא יוכל למצוא בהם עוון. (כך על פי הזהר). ראשיתה של תפילת יום הכיפורים בתפילת "כל נדרי" בה מבוטלים כל הנדרים מראש ובדיעבד. בה מבוטל הדין הקשה של חטאים שהאדם אינו מצליח להפתר מהם. שם מבוטלים נדריו של האל להעניש את העולם על חטאיו. שם נהפך המר למתוק כמו בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

הפיכה זו של המר למתוק של חושך לאור היא היא תיקון העולם והיא בו בזמן הדרך להבאת הגאולה והגאולה עצמה. אולם יש לשים לב שהמעשה כאן הוא חד כיווני. משום שאחרת נכשל במה שמגנה ישעיהו "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר." (ישעיהו ה', כ') שזוהי יצירת תוהו ובהו ואילו אנו מצויים להפיכה לטוב בלבד.
 
לבסוף נחזור אל הציטטה של רבלה הפותחת את הקטע הזה. הצחוק הוא היכולת לבטל את מה שנראה כרציני כקשה כסופי כנורא. הצחוק לא הצחוק הציני לא הבדיחה הרדודה אלא ההסתכלות שמסתכלת ישירות בהוויה אבל מתוך הסתכלות זו מסרבת לקחת אותה כמושלמת כקפואה וכפויה כמדכאת. צחוק זה הוא שמאפשר לנו לחיות. צחוק זה כל עוד אינו מכוון לרעה הוא טוב ואל לנו לבטלו או לדחקו לפורים בלבד. צחוק זה הוא שמאפשר חירות וחיים, השתנות ותשובה.

סליחה כרגיל על רוח הכבדות שנושבת אפילו ממאמר שעוסק כולו בחשיבות ההומור.