"לא תהיו חמדנים, לא חברים ולא שותפים עם חמדנים, ולא ייראו בקהילות ישראל עם חמדנים, (כדי) שלא יקומו בניכם אחריכם וילמדו גם הם להיות עם חמדנים; ולא יחמוד אחד מכם את אשת חברו, ולא את עבדו, ולא את אמתו, ולא את שורו, ולא את חמורו, ולא את כל מה שיש לחברו, כי בעוון החימודים – המלכות נלחמת ברכושם של בני האדם ולוקחת אותו ובעלי נכסים מתרוששים והגלות באה על העולם."

כך מתרגם או יותר נכון מפרש תרגום התורה המיוחס ליונתן את הדיבר האחרון. החמדנות אינה רק קנאה והיא אינה רק הרצון שיהיה לך משהו השיך לאחר אלא היא גם מעשה אקטיבי שבו אתה מנסה להגישם את רצונך. עם זאת החמדנות בניגוד לרצח, לניאוף או לגניבה אינה פעולה ישירה בה אתה פוגע בזכותו של אחר אלא היא נסיון לעשות זאת בערמה, באמצעות ניצול של פרצות בחוק, ניצול סמכות או כוח כלכלי. על כן בניגוד לארבע הדיברות שלפניה שעוסקים בעבירות שבין אדם לחברו ושבמקומות אחרים בתורה מפורט גם העונש שהלם בתורה עצמה אין אזכור נוסף לאיסור "לא תחמוד" ומובן שאין שום עונש שמפורט לו בתורה.

התרגום לעומת זאת מציין את העונש על חמדנות המלכות תיקח אותו, בעלי הנכסים יתרוששו ולבסוף הגלות באה עולם בשלו. המלכות נלחמת ברכושם של בני האדם קודם כל משום שהמלכות היא לעתים חמדנית. כך דוד חמד את אשת אוריה החיתי ואחאב חמד את כרם נבות. אולם אירועים אלה אינם חמדנות בלבד כי מעורבים בהם גם ניאוף, רצח ועדות שקר. החמדנות של המלכים שהיא לכאורה חוקית מוזכרת למשל במשפט המלך בשמואל א' ח': המלך יקח את בנות נתיניו, את עבדיהם ואת רכושם. שמואל אינו מדבר כאן על גזל ממש אלא מה שלכאורה מקובל שמלך יקח ומה שלכאורה נתיניו מוכנים (כמובן לפני שהם מכירים את המצב באמת) לתת לו.

דוגמא אחרת לחמדנות מתוארת בנחמיה ה':
"(א) וַתְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה אֶל אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים:
(ב) וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ רַבִּים וְנִקְחָה דָגָן וְנֹאכְלָה וְנִחְיֶה:
(ג) וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ וּבָתֵּינוּ אֲנַחְנוּ עֹרְבִים וְנִקְחָה דָגָן בָּרָעָב:
(ד) וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים לָוִינוּ כֶסֶף לְמִדַּת הַמֶּלֶךְ שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ:
(ה) וְעַתָּה כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת בָּנֵינוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים:"
נכון, אין מדובר כאן בגזל, מדובר כאן בכך שעניי השבים לציון נאלצים בשל המצב הכלכלי הקשה ליטול הלוואות בערבות וכאשר אין לאל ידם לשלם שדותיהם ובתיהם ואפילו בניהם ובנותיהם נלקחים מהם לטובת העשירים. מצב זה נוצר רק משום שאותם עשירים מעדיפים להגדיל את רכושם על פני הסיוע לאחיהם וכך הם נעשים גרועים בדיוק כמו הגויים מהם עמלו היהודים לפדות עבדים אחרי החרבן.

הסיפור בנחמיה מצביע לנו על עוד אחד ממאפייניה של החמדנות. מה שעבור אדם אחד הוא ביתו היחיד, שדהו אשר ירש מאבותיו ובניו ובנותיו היחידים עבור אחר הוא פשוט עוד רכוש. אותו הדבר נכון גם לגבי שעות עבודתו של אדם, זכותו למנוחה או הפנסיה שלו. עבורו הם חייו ממש ואילו עבור מעסיקו הם דרך לעשות רווח. החמדנות מעוורת את החמדן שהוא בדרך כלל בעל הכוח והעושר ומונעת ממנו מלראות את העני שלידו. על כן החמדנות שאינה אלא אהבת הממון קשורה קשר הדוק לשנאת החינם, שנאה שאינה קשורה לגופו של אדם, לאופיו או למעשיו.

במדינת ישראל של ימינו בה דברים רבים מדי נמדדים לפי "ערך השוק" שלהם ובא התרבות הקפיטליסטית מצדיקה את התחרות הדורסנית אל לנו לשכוח את הדיבר העשירי ובעיקר אל לנו לשכוח את דברי ר' יוחנן בן תורתא על אנשי בית שני: "שהיו אוהבין את הממון ושונאין אלו לאלו שנאת חנם וקשה היא שנאת חנם שהיא שקולה כנגד עבודת אלילים וגילוי עריות ושפיכות דמים." (תלמוד ירושלמי יומא דף ד' ע"ב, פרק א' הלכה א').