"את המאמר הזה כתבתי בנעורי, לפני 54 שנים בערך. ישבתי אז בפראג, הייתי באוירה של ויכוחים רוחניים… הייתי אז צעיר לימים, לא הרתי את החיים הממשיים ולא ידעתי מה קשה הוא לקדש את השם בחיים ממש וביחוד בחיים הפוליטיים. והנני שואל את עצמי: האם אותו היעדר הנסיון בחיים פוסל את אשר כתבתי אז? דומני שלא. אמנם כיום מותא לנו לשאול: האם התממש אותו רעיון שהביע המחבר הצעיר, האם היתה הציונות לקידוש השם? הערבים מדברים היום על המדינה "הציונית" וביטוי זה הוא לגבי דידם ביטוי של הזלזול הגדול ביותר. ואילו לגבינו המדינה הציונית היא התגלמות של שאיפותינו המוסריות הנועזות והקשות ביותר. היכן האמת? 

דבר אחד לפחות מותר לנו לומר, ללא שמץ של התנשאות: מתוך כל משאי הנפש, שמלאו את האוירה בתחילת המאה הזאת [ה - 20] –נציונליזם, פאשיזם, סוציאליזם, בולשביזם – הרי הציונות שמרה ביותר על טהרתה ועל טהרת האידאות שלה. ודאי: בהתגשמותה לא נשארה ולא יכלה להשאר כל כך טהורה כמו שחלמו עליה ציונים צעירים בפראג. הפוליטיקה, שנאת המפלגות הציוניות, שנאת הגויים הכתימו גם את דגלנו הציוני. אך באופן יחסי נשאר האידאל אידאל טהור. ועל זה העידה דוקא מלחמת ששת הימים.

 נס גדול היה פה. אם מותר להשתמש בלשון הדת, נוכל לומר: אלהים הציל את מדינתנו הקטנה. ועל ידי כך נתן לנו את האפשרות לקדש את שמו במדינה הזאת; לעשות את מדינת ישראל למרכזה של האנושות, לא בכוח ולא בחיל אלא ברוחו.

תסלח לי, הקורא, שאני משתמש בפסוק אשר נעשה לאסימון שחוק על ידי השימוש לשוא. אינני רוצה להפוך לדרשן ולהטיף. אך אחרי שכתבתי בנעורי, שהציונות היא קידוש השם שלנו, מותר לי לפנות אליך ולומר לך: עזור בכוחך להגשים את הרעיון הציוני בטהרו. בל נהפך לקרבנות של נצחוננו. בל ניתן לפסיכולוגיה של המנצח להשתלט עלינו. בידך, הקורא, ניתן הגורל של השעה ההיסטורית הזאת, אתה תכריע על ידי התנהגותך, על ידי יחסך אל בני האדם (וראש וראשונה יחסך אל האדם הערבי, אל העם הערבי) אם אמנם הצינות היא לאומנות "ככל הגויים" או אם מותר לנו לומר גם כיום: הציונות היא קידוש השם." 

הבאתי את דבריו אלה של ברגמן משום שנראה לי שהם רלבנטיים לנו יותר מתמיד. מאז 1967 עבר זמן רב והאידאל הציוני מתלכלך והולך. היחס לאדם היהודי והערבי נמצא בשפל. המדינה מתנהגת יותר ויותר על פי הלאומנות הצרה ופסיכולוגיה של מוכה מתערבבת בנו עם פסיכולוגיה של מנצח. ואף על פי כן האם עלינו להפקיר את הזירה?  האם עלינו לוותר על השאיפה לקדש את השם בעולם באופן מדיני, והרי רק כך בקיבוץ המדיני אפשר באמת לקדש את שמו ולקיים את התורה? האם עלינו להפקיר רעיון זה ולהשאירו למי שקורא את התורה כלאומנית וגזענית גרידא או שמא עלינו להפקירו למי שרוצה לוותר על כל יחוד ויעוד לעם היהודי בעולם, ותוך כדי כך לוותר גם על רעיון הגאולה עצמו?

העם היהודי ברח למשך זמן רב מההיסטוריה. הוא עשה זאת על מנת לשמר את עצמו כדי שיוכל להביא את הגאולה. גאולה זו יכולה לבוא רק על ידי חזרה אל ההיסטוריה. אולם היסטוריה זו אינה היסטוריה במובן המקובל של העמים, היינו היסטוריה של כח ושל אלימות כנגד אלימות אלא זו היסטוריה קדושה ששואפת אל הגאולה. זו פעולה בהיסטוריה שמנסה לשבור את חוקיה מבפנים. בדיוק כשם התורה קוראת לשבור את התפיסה הכלכלית הכוחנית. את טבעיות השעבוד של אדם לרעהו. כך היא שואפת אל שבירת המעגל של המלחמות ושל שיעבוד עם למשנהו. לכן אם ברצוננו לקיימה איננו יכולה להרתע רק מפני הפחד לקיומנו.

אין אנו מצווים להתאבד לא באופן אישי ולא באופן קולקטיבי אולם אנו מצווים לא לרצוח ולא לשעבד. אין זו מצווה לסבול עוול אולם יש לשאוף לעשות צדק ולרחק מעשיית עוול. אמנם אנו משלמים ונשלם מחיר על כך. אולם הנכונות לתשלום מחיר זה הוא שהופך אותנו למוסריים ורק הוא שיאפשר את הצלחתנו האמיתית בנסיוננו לקדש את השם.