"הזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה"

הרעיון לפיו יש להעניק לכל ילד חינוך והשכלה בסיסית מטעם המדינה המובן לנו מאליו כיום, הוא רעיון חדש יחסית בהיסטוריה. לאורך רוב ההיסטוריה היתה ידיעת קרוא וכתוב ובודאי השכלה רחבה יותר נחלתן של שכבות מצומצמות בלבד. בחברה היהודית לעומת זאת ידיעת קרוא וכתוב ולאור זאת גם הנגישות לידע תורני והלכתי היתה רחבה יותר. בעוד שבעולם היווני הוגבלה ההשכלה בעיקר לשכבה כלכלית שהיתה פנויה מעבודה פיסית ועל כן היתה חופשית לעסוק בלימוד (ומכאן המונח מקצעות חופשיים) הרי שהיהדות הדגישה שחובה "להזהר מבני עניים שמהם תצא תורה".

אריסטו מסביר כי על האדון ועל העבד לעסוק בתחומי לימוד שונים. בעוד על העבד לדעת רק כיצד לעבוד על האדון לעסוק בפילוסופיה, בלימוד מוסר וענייני המדינה. לשיטתו אם גם העבד יעסוק בתחומי לימוד אלה ההבדל בינו ובין האדון יעלם ויווצר איום גדול על המבנה החברתי ההכרחי. התורה לעומת זאת מחייבת את כל בני ישראל לעסוק בתורה והיא עושה זאת לא רק בציווי על האב ללמד את בנו תורה אלא גם במצוות "הקהל" המתבצעת דווקא בסוכות של שנת השמיטה. מצוות אלה המחייבות הן את העבד העברי והן את אדונו ללמוד את אותה התורה יוצרות שוויון בנגישות לידע בין שניהם. כאשר ידע זה אינו רק ידע פולחני אלא גם מצוות הרלבנטיות באופן ישיר לאופי היחסים ביניהם: חוקי עבד עברי, חוקי שמיטת חובות, חוקי שמיטת קרקעות וכמובן חובת שביתת האדון ושביתת העבד בשבת.

בימי בית שני הורחבה מצווה זו בשל תקנתו של ר' שמעון בן שטח ש"יהו התינוקות הולכין לבית הספר" שחודשה על ידי יהושע בן גמלא הרחיבה ומיסדה את העקרון הזה. תקנות אלה שממסדות את חובת הענקת החינוך על הציבור הן שעומדות בבסיס אחד המאפיינים הבולטים של היהודים לאורך ההיסטוריה: האחוז הגדול יחסית של יודעי קרוא וכתוב. החשיבות של הענקת חינוך לשכבות הרחבות של הציבור הובנה קודם כל כהגנה על התורה מפני השכחה. כך מוצג ר' חייא המלמד יתומים עניים מקרא ומשנה כעליון על ר' חנינא שיכול להחזיר את כל התורה בפלפולו. צמצום מעגל התלמידים גם למי שאינם עומדים בקריטריונים מחמירים של יחוס או מעלות מוסריות (בניגוד לעולם ההלניסטי – אין כמעט התיחסות למעמד הכלכלי) נמשל ל" לאשה שהיא מושבת תרנגולת על הביצים מתוך הרבה היא מוציאה מעט ומתוך מעט אינה מוציאה כלום".

אף שהטיעון שהוצג למעלה לפיו לימוד תורה גם לבני השכבות הנמוכות תורם לשוויון ולשיפור היחס לעניים אינו מוצג באופן ישיר הוא מצוי באופן עקיף, למשל בביקורת על רבן גמליאל שאינו מודע למצב עוניים של תלמידי חכמים בימיו. בגרסתו הבבלית של הסיפור רבן גמליאל (שהיה בן לאחת המשפחות העשירות בארץ) מגונה הן על כך שאינו יודע ב"צערן של תלמידי חכמים" והן על כך שצמצם את תלמידי בית המדרש בשל איסור הכניסה ל"מי שאין תוכו כברו".