מי מפחד מההשכלה גבוהה ציבורית?
(אני יודע שזה ארוך מדי ואני לא יודע למה זה ישמש אבל נראה לי שיש פה לא מעט טיעונים נכונים ובסיסיים למדי. נדמה לי שלא כולם נאמרים מספיק.)
האם הפרטת מערכת ההשכלה הגבוהה היא רק חלק מהגל הגואה של ההפרטה בארץ והיא מופרטת כשם שכל שאר נכסי המדינה מופרטים? או שמא יש להפרטה זו יחוד כלשהו? שאלה זו קשורה במידה רבה לשאלה מה משמעותה של השכלה גבוהה.
בשנים האחרונות ההשכלה הגבוהה מוצגת יותר ויותר כמעין הכשרה מקצועית ולעתים רק כקניית תעודת שפירושה שכר גבוהה יותר. כתוצאה מכך התשלום להשכלה גבוהה נתפס כהשקעה כלכלית גרידא ואינו שונה מכל השקעה אחרת. על כן אין שום סיבה שהמדינה תסבסד אותו כשם שאין סיבה שהמדינה תסבסד כל השקעה אחרת של אדם פרטי. אם הסטודנט נתפס כצרכן הרי שהאוניברסיטה מצידה נתפסת כמעניקת שירות ובכך היא אינה שונה מכל חברה אחרת. לאור זאת הדרישה כי היא תדרוש תשלום כמו כל חברה אחרת בהתאם להיצע ולביקוש נשמעת כדרישה הגיונית בהחלט. כמו כן מכיוון שפילוסופיה לדוגמא אינה מקצוע מכניס ואין לה דרישה הרי סביר לחלוטין שאנשים יבחרו לשלם עבורה פחות מאשר עבור לימודי משפטים שנתפסים כמקצוע מכניס. לאור זאת מובן גם מדוע מרצה שמלמד מקצוע מבוקש פחות יקבל שכר נמוך יותר. גישה זו משתלבת היטב עם הגישה שעל המדינה להתערב כמה שפחות בשוק. כלומר מי שיכול להשקיע בכלים עתידיים ומי שיכול לנצל את כישוריו יעשה זאת בלא הגבלה.
גישה זו באופן קיצוני פירושה שאין לסבסד את ההשכלה הגבוהה כלל. קיצוניות שכזו אינה נתפסת כראויה (לפחות עד כה) משום שהיא נתפסת כמונעת את הניידות החברתית. על כן על מנת לאזן את המצב שבו לעניים אין נגישות להשכלה גבוהה כלל מוצע להעניק להן מלגות או ההלוואות שאותן הן יחזירו כאשר הם יעבדו בעבודות מכניסות. אפשר כמובן לחשוד ובצדק שככל שיעבור הזמן התחושה הבלתי נעימה הנגרמת כתוצאה מהגבלת הניידות החברתית תעלם ואיתה גם שארית הסובסידיות וההלוואות לסטודנטים עניים. כמו כן מיותר לציין שהלוואות כאלה מועילות מאוד למלווים ועל כן סביר להניח שעם הזמן הם יהפכו להיות מהלוואות מסובסדות להלוואות בריבית קצוצה כאשר הרווח יחזור לבעלי ההון המלווים.
הנחת היסוד המרכזית של גישה זו להשכלה גבוהה היא שהשכלה גבוהה היא עסק לכל דבר ועל כן היא נמדדת רק במישור הכלכלי. על כן היא ראויה רק כאשר הוא מביא לתוצאות מעשיות קונקרטיות או על ידי גילויים והמצאות בעלי אפשרות לרווח או על די הכשרת בעלי מקצוע. מעבר לכך כל עיסוק בהשכלה גבוהה אינו אלא שעשוע יקר. אף על פי שבמבט ראשון גישה שכזו אינה פוגעת במדע השימושי למעשה אין זה כך. המדע ובכלל זה המדע השימושי אינו מתקדם באופן לינארי כלומר על ידי כך שאדם קם בבוקר רואה צורך מסוים, חושב על פתרון ומתחיל לפתח אותו. רוב הגילויים וההמצאות נעשו במקרה ופותחו ללא צורך קונקרטי מסוים ורק מאוחר יותר עשה מישהו אחר את הקישור לבעיות קונקרטיות. כתוצאה מכך הרבה ממה שמנותב בהמשך למדע השימושי מקורו במדע טהור כלומר במדע שאינו מכוון לתוצאות מעשיות. מדע שכזה הוא אם כן בעל ערך חשוב ביותר לכלכה אבל אין סיבה שתאגיד מסוים יפתח אותו. כתוצאה מכך נוצר כאן כשל שוק כלומר מצב שבו השוק החופשי אינו פועל באופן אופטימלי ורצוי שהמדינה תתקן את השוק. כלומר תשקיע מכספי משלם המיסים בפיתוח ושימור מדע טהור.
הבעיה כמובן קשה הרבה יותר במקצועות שאין בהם שום תועלת כלכלית נראית לעין והם כל מדעי הרוח ורוב מדעי החברה. מקצועות כאלה מנקודת הראות הכלכלית השטחית הם מקצועות מיותרים ופירושו של דבר הוא שהם מותרות שכל החפץ בהם ישלם עבורם.
למצב שכזה ישנן שתי השלכות מרכזיות:
קביעה כזו לפיה מקצועות שאינם יעילים יקוצצו מעבירה מסר חד וברור לחברה אילו ערכים הם מרכזיים ואילו שוליים. הערך המרכזי והברור הוא הכסף והרווחה הכלכלית בעוד שערכי רוח כמו השכלה כללית, תרבות רחבה, חשיבה ביקורתית וחינוך עצמי הם מיותרים לחלוטין. כל עיסוק בבירור ערכי, בראייה השוואתית וביקורתית ובהרחבת אופקים הוא סרח עודף לחברה. הפיכת המוסדות להשכלה גבוהה לעסק אינה רק עניין הצהרתי אלא עניין מעשי לחלוטין. כאשר שכר המורים נמוך, היוקרה הציבורית נמוכה וההשקעה בחומרי עזר כגון ספרים, ציוד מעבדה וכד' היא נמוכה איכות המחקר וההוראה במוסדות להשכלה גבוהה ירדו ועמם ירד שוב העניין של צעירים ללמוד בהם וכמובן איכות בוגרי מוסדות אלה תרד. מכיוון שבוגרי מוסדות אלה הם המורים בבתי הספר איכות בתי הספר תרד ואיתה איכות החברה בכלל. כלומר מי שמי יוצר שכר דיפרנציאלי במוסדות להשכלה הגבוהה אל יתפלא שרמת בתי הספר תרד עוד ועוד.
ההבט השני והחשוב לא פחות הוא שמקצועות אלה הם המקצועות מהם עלולה להפתח ביקורת כנגד הממסד. אחד הבסיסים החשובים ביותר של דמוקרטיה היא היכולת לערוך שיח ציבורי בנושאים ערכיים, מוסריים ופוליטיים מתוך חירות. לאוניברסיטה ובעיקר במקצועות ה"בלתי רווחיים" יש חשיבות אדירה בהקשר זה. הם אמורים לספק ידע ואופני חשיבה ולחנך לשיח ביקורתי ברמה גבוה. המערכת האקדמית אמורה לאפשר במה לדיון בבעיות באופן שמתעלה מעל לרמת השיח הפשטני הרגיל והיא יכולה לעשות זאת רק כאשר היא חופשית מלחצים פוליטיים ומוסדיים. כלומר היא יכולה לעשות זאת כאשר יש למורים ולחוקרים בה ביטחון תעסוקתי וביטחון מוסדי וזה יכול להתקיים טוב יותר באוניברסיטה ציבורית חזקה מאשר במוסד פרטי. יתרה מזו כאמור האוניברסיטה היא המקום שבו מכשירים גם את המורים. ומורים שיוכשרו פחות טוב לעשות את זה יחנכו אזרחים חושבים פחות וביקורתיים פחות ועל כן בהכרח דמוקרטיים פחות.
חשוב לאור טענות אלה לבחון את התהליך שקורה כבר כמה וכמה שנים במערכת ההשכלה הגבוהה. ראשית לפני כבר יותר מארבע שנים בוטל מוסד השומעים החופשיים באוניברסיטה העברית (מעניין שהתירוץ הרשמי לאכיפה המוגברת של עניין זה היתה הגברת סידורי הביטחון בתגובה לכאורה לפיגוע בפרנק סינטרה חודשיים לפני תחילת השנה). מוסד זה בוטל עוד קודם לכן באוניברסיטת ת"א. אמנם ניתן להיות שומע שאינו רשום ללימודים אולם בניגוד לעבר יש לשלם מאות שקלים עבור כל קורס. כתוצאה מכך הידע המועבר באוניברסיטה הופך להיות פרטי וזאת בניגוד למטרתה הראשונית לפיה היא נועדה לשמש את כלל הציבור. מצב שכזה שבו קשה יותר להכניס תלמידי שמינית מצטיינים כשומעים חופשיים כשומעים חופשיים להרצאות מבוא או שבו אדם שחדל להיות סטודנט צריך לשלם על מנת להרחיב את השכלתו פוגע בנגישות לידע. מובן שככל שהמחיר עולה אזי הנגישות הזו יורדת. באופן דומה נאלצים גם הסטודנטים עצמם לשלם על קורס "מיותר" שהם לוקחים. כלומר אם מי שהוא רוצה להרחיב את השכלתו וללמוד קורס מעבר לתוכנית הלימודים שלו (למשל שפה נוספת) אזי הוא נאלץ לשלם תשלום נוסף עבור הקורס הזה גם כאשר הוא לומד תכנית מלאה. מובן שגזירה שכזו פוגעת דווקא בתלמידים הטובים.
גם האופן שבו ממומנים החוגים פוגע במיוחד במדעי הרוח. החוגים באוניברסיטה ממונים לפי מספר תלמידים שמסיימים תארים ומתוגמלים אם התלמידים מסיימים את לימודיהם בזמן הקצוב ונקנסים כאשר התלמידים מושכים את לימודיהם מעבר לזמן הקצוב. שיטה זו שהיא עסקית לחלוטין הגיונית ביותר עבור מדעי הטבע אולם היא פוגעת קשות במדעי הרוח משום שתלמידי מדעי הרוח נוטים יותר לעבוד במקביל ונוטים "למרוח" יותר את התואר. למעשה אין זו רק נטיה אלא זה תוצר מובנה למדי של אופי הלימוד השונה וכמובן ההבדל בכמות המלגות שאינו מאפשר לחלק ניכר מתלמידי מדעי הרוח להתפנות לחלוטין למחקר. כמו כן קיים דווקא אינטרס למדינה שבו מורים יעבדו במקביל ללימודים לתארים מתקדמים משום שאז תלמידיהם יהנו ממורים מעודכנים יותר שיעדכנו שוב ושוב את חומרי ההוראה שלהם וכך ינצלו מהעבשות שמורים ותיקים עלולים ליפול אליה.
אחת הטענות הנפוצות כנגד ההשכלה הגבוהה כיום היא שהמערכת האקדמית כבר כעת אינה מאפשרת שיח שהוא חופשי באמת. כלומר גם כך אנשי האוניברסיטה שייכים ברובם למעמד מסוים עם אג'נדות מסוימות. יתרה מזו רוב אנשי האקדמיה עוסקים בתחום המחקר שלהם באופן ממוקד ביותר ואינם מתפנים לשיח הציבורי. כך הם כותבים באופן מקצועי ולא באופן פופולרי ונמנעים מהתערבות בדיון הציבורי. יש הרבה מאוד צדק בטענה זו והמצב אכן ראוי לתיקון אולם הפרטת האקדמיה פועלת דווקא בכיוון ההפוך. ככל שמערכת ההשכלה הגבוהה הציבורית תחלש יווצר ואקום שיתמלא באופן חלקי על ידי מוסדות פרטיים. מוסדות פרטיים אלה יכוונו או למטרות רווח ואז הם עלולים להקריב את האינטרס של מחקר והוראה מעמיקה על חשבון אינטרס הרווח. תופעה כזו מתרחשת כבר עכשיו במכללות הפרטיות וכן בתוכניות מיוחדות באוניברסיטאות לתואר שני במקצועות מבוקשים כמו משפטים ומנהל עסקים בהם התלמידים משלמים יותר ולומדים פחות.
אפשרות אחרת היא שהמוסדות הפרטיים ימומנו על מנת לקדם אג'נדות פוליטיות ורעיונות מסוימים. דוגמא למוסד שכזה הוא מרכז שלם שמקדם אג'נדה ניאו-שמרנית מובהקת. מוסדות פרטיים שכאלה מועילים לשיח האקדמי ולשיח הציבורי כאשר הם מתקיימים לצד מוסדות ציבוריים חזקים משום שהם מאתגרים אותם אולם מצב שבו הם מהווים את הבסיס לשיח בעוד שהמוסדות הכללים שאמורים לאפשר העלאת דעות נוספות אינם בעלי תוקף הוא מצב מסוכן.
במצב שכזה בעלי ההון הם השולטים גם בשיח האקדמי. הגבלה זו של השיח אינה קשורה רק באוניברסיטאות אלא גם בשליטה על הוצאת הספרים וכד'. על כן חשוב מאוד לשמור על כוחן של הוצאות ספרים שאינן נשלטות רק על ידי בעלי הון וכן למנוע את התקבצותן של הוצאות ספרים לידיים ספורות כפי שקורה בארץ יותר ויותר. סוג חשוב של הוצאות ספרים כאלה הן ההוצאות האוניברסיטאיות. כלומר אין ספק שהאוניברסיטאות אינן מוסדות אידאליים אולם האלטרנטיבה המוצעת היא גרועה הרבה יותר.
אחת המצוות המרכזיות של יהודים מאז ומעולם היתה לימוד תורה ומצווה זו לא נמדדה מעולם באופן כלכלי והוגדרה כאחד הדברים שאין להם שיעור. שפינוזה במאמר התיאולוגי מדיני שלו טען שעיקר משמעותה הוא שגם העניים והחלשים ידעו את החוק ובעיקר את החוקים שמגנים עליהם מפני בעלי הרכוש והשררה. ואכן השכלה נחשבה בתקופת הנאורות כאחד הכלים שבאמצעות ניתן ליצור שיוויון וקדמה בכל השכבות. האם יתכן שדווקא יכולת זו של ההשכלה היא שמרתיעה את קובעי המדיניות שלנו? לכאורה זו טענה קונספירטיבית למדי ויתכן שזהו רק תוצר לואי משמח (עבור אותם קובעי מדיניות כמובן) אבל הוא בהחלט מאיים. חברה שבה ההשכלה הגבוהה מופרטת היא חברה שבה היכולת לבקר את הממסד נחלשת. היא חברה שיציבות הדמוקרטית שלה בסכנה. זו חברה שויתרה על אחד מהערכים הבסיסיים ביותר של התרבות המערבית לטובת האלהת הכסף. האם זוהי חברה שראוי לחיות בה?
|
