תפקידה של המערכת האקדמית הוא כפול: עליה לבצע מחקר מתקדם בכל תחומי הידע האנושי ועליה להפיצו ולהעמיד דור של תלמידים שיוכלו להשתלב במשק במקצועות עתירי ידע ושחלקם יהוו את דור ההמשך של האקדמיה. בתור סטודנטים אנחנו מתמקדים מטבע הדברים בהוראה אולם איננו רואים סתירה בין הוראה ומחקר, נהפוך הוא אנחנו מאמינים ששני תפקידיה של המערכת האקדמית קשורים זה לזה ללא הפרד. מטרתו של מוסד אינה משתקפת אך ורק בכותרת העומדת על דף השער של אתר האינטרנט שלו ואף לא רק בתוכנית הלימודים הרשמית אלא גם במסר המחלחל הנוצר מתוך האוירה שבו וגם מסדר העדיפויות שלפיו מופנים תקציביו ומאופי הפעלתו. לאור זאת אנחנו רואים בחרדה את השינוי שעולה מההבדל בין המטרות המצויות בציטוט למעלה שמדגישות את היותה של מערכת ההשכלה בראש ובראשונה מוסד מדעי הומניסטי יהודי לעומת המוצע בדו"ח שוחט שעלול להפוך אותה בפועל לאוסף של תאגידים כלכליים.

יכולתו של מוסד אקדמי לאפשר הוראה מצוינת תלויה במספר גורמים: יחס סביר בין תקני ההוראה ובין מספר התלמידים, מגוון קורסים רחב, תשתית פיסית מתקדמת ללימודים (מעבדות, ספריות ומחשבים), ואווירת לימודים שנשענת על קהילה אקדמית הנשענת על עקרונות של חופש אקדמי ויצירתיות מחקרית. אינטרסים אלה אינם רק האינטרסים של הסטודנטים אלא הם מהווים את תשתית קיומה של קהילה אקדמית מתפתחת שהיא מצידה נדבך הכרחי לחברה דמוקרטית ומתקדמת מבחינה טכנולוגית.[1]

 

אין חולק על כך שככל שיש יחס קטן יותר בין מספר התלמידים ובין מספר המרצים איכות ההוראה באופן ממוצע תגדל. ראשית ריבוי מרצים מקטין את גודל הכיתות ומאפשר להם להשקיע יותר מזמנם בהכרות ובהנחיה אישיות של הסטודנטים. מעבר לכך ריבוי של מרצים יביא לריבוי וגיוון נושאי הקורסים ותחומי המחקר, מה שיועיל כמובן הן להתפתחות המחקר והן להגברת היכולת של התלמידים לבחור את תחום העניין המעניין אותם. כמו כן ריבוי מרצים יגדיל את התחרות בין המרצים על ליבם של התלמידים שיוכלו מצדם לבחור במרצים הטובים ביותר. מכיוון שכמות הסטודנטים בארץ גדלה מאוד בחמש עשרה השנים האחרונות יש צורך לא רק בשימור מספר המרצים אלא גם בהגדלתו. כך בין השנים 1990-2005 הדרדר היחס בין סטודנטים למרצים מ-1:13.5 ל-1:25לעומת ממוצע עולמי של 1:14.[2] במקביל חלה עליה בגיל הממוצע של הסגל האקדמי הבכיר מ52.2 ב-1995 ל-53.4 ב-2004. זאת לעומת ממוצע של 49.4 בארה"ב ו- 46 באנגליה[3][4]. פירושם של הנתונים הוא שלא רק שאין גידול בקליטת הסגל הצעיר אלא שיש ירידה בקליטת סגל צעיר. מבחינת ההוראה פירוש הדבר הוא מורים שחוקים יותר.

 

מובן גם שאין חולק כי פיתוח תשתיות ללימודים ומחקר הוא הכרחי. חשוב לזכור שלא מדובר רק בתחזוק של התשתיות אלא בתוספת מתמידה שלהם משום שהמעבדות והמחשבים משתכללים כל הזמן וגם הספרים מתרבים כל העת. לכן התקציב הנדרש לחיזוק התשתיות צריך לגדול כל העת רק על מנת שהמערכת תשמור על מקומה ולא תדרדר. בשל הקיצוצים שהחריפים שנערכו במערכת ההשכלה הגבוהה בשנים האחרונות לצד גידולה המואץ הדרדר מאוד מצב התשתיות למחקר והוראה. כתוצאה מכך חלק מהמחקר שמבצעים חוקרים ישראל נעשה בחו"ל ולא בארץ.[5] פירוש הדבר הוא כמובן שחוקרים אלה הגם שמקום חייהם העיקרי הוא בארץ אינם זמינים להוראה כאן ונאלצים לשהות זמן רב בחו"ל. כך הם מועדים יותר ל"בריחת מוחות".

תקציב המחקר בארץ כולה לפי דו"ח שוחט שווה בערך (בחישוב נדיב) לתקציב המחקר באוניברסיטה ציבורית אחת בארה"ב. מעבר לגודל התקציב הועדה עוסקת גם במקורו וטוענת שחלק ניכר מתקציב המחקר צריך לבוא מכסף ציבורי. מבחינה זו ישראל מצויה במצב קשה לפי דו"ח שוחט 66% מתקציב המחקר בארה"ב הוא ציבורי ובחלק ממדינות אירופה אחוז זה מגיע ל-75% לעומת 50% בלבד בארץ. עם זאת המלצות הועדה בפועל משמרות את החלוקה של 50-50 הן בקרן המחקר המומלצת במדעי הרוח והן בקרן המחקר המומלצת בתחום המחקר הביו-רפואי.[6] שני מקרים אלה רק מדגימים את חוסר הרצינות בו מתיחסת ועדת שוחט להמלצותיה עצמה עד שנדמה שהם מתלוצצים בעניינים שבחומרה.

חשוב להדגיש כי אמנם תקציב המחקר מיועד למחקר ולא להוראה אולם כאמור ההוראה תלויה במידה רבה במחקר ומעבר לכך הקשר בין תקציבי המחקר ובין ההוראה באוניברסיטאות נובע מכך שהחוקרים הם גם המרצים. במכללות הדבר בולט פחות אבל עדיין יש בו מן האמת. מעבר לכך אין ספק שבשנים מתקדמות בתואר הראשון ובודאי בתואר השני סטודנטים ובמיוחד סטודנטים מצטיינים יוכלו להנות מתקציבי המחקר כעוזרי מחקר ועל ידי שימוש בתשתיות. מעבר לכך האופן שבו הועדה מתייחסת למחקר דומה לאופן שבו היא מתיחסת להוראה – רוממות דברים בגרונה כלפי חוץ ומסקנות סותרות בפועל.

ועדת שוחט מכירה בחשיבות הצרכים הללו וקובעת בהחלטותיה שיש להחזיר את התקציבים שקוצצו במערכת ההשכלה הגבוהה על מנת להגדיל את מספר תקני ההוראה והמחקר ולהשקיע בתשתיות. עם זאת הועדה אינה מכירה בכך שלא רק שעל תקציבים אלה לחזור אלא שעליהם לגדול ושיש ליצור מנגנון שיאפשר זאת.[7] מעבר לכך נראה שיש צורך בתיאום טוב יותר בין המוסדות האקדמים לריכוז תשתיות ולפעולה משותפת. כך מצד אחד כדאי לרכז תחומים מסוימים בספרייה או במעבדה אחת אולם במקביל להרחיב את ההשאלה הבין-ספרייתית האוניברסיטאית כך שתכלול גם מכללות ולאפשר לחוקרים ממכללה או אוניברסיטה אחרת להשתמש במתקני המחקר של אוניברסיטה מסוימת.[8] למעט ההצעה לייבש את המכללות אין התיחסות לבעיות אלה במישור של התכנון הכלל ארצי וביחס לאוניברסיטאות.

 

לעומת יחסה לשני התנאים הראשונים, תשתיות ותקנים, שהוצגו ועדת שוחט דוחה מכל וכל את התנאי השלישי והחלטותיה פוגעות במרקם של הקהילה המדעית. קהילה מדעית היא קודם כל קהילה ואינה יכולה להתנהל כתאגיד כלכלי. הקהילה המדעית נשענת על כך שחבריה סטודנטים ומרצים מקיימים רב שיח פתוח ששואף להשען על חקר האמת ולא על רצון לרווח. לכן התגמולים בתוכה אינם רק כלכליים אלא בעיקר תגמולים סמליים של כבוד והערכה על הישגים מדעיים וכמובן הסיפוק שבפתרון בעיות ושאלות. מעבר לכך התנאי להתקרבות לאמת הוא חירות מחשבתית לפרוץ דרכים חדשות שקשורה קשר בל ינתק לזכות לטעות.

הדו"ח אמנם אינו ממליץ על ביטול מוסד הקביעות אולם הוא ממליץ על מתן תמריצים גדולים מאוד ( שכר של דרגה אחת מעל דרגתו למרצה מתחיל, תוספת של 80% מהשכר השנתי של פרופסור מן המניין לפרופסור מחקר, 40% משכר זה לחוקר מצטיין) לקבוצה קטנה של חוקרים (עד עשרה אחוז בסה"כ).[9] מכיוון שתוספות אלה הן זמניות ומכיוון שהן לא יחושבו לענייני פנסיה הן תפגענה במחויבות ההדדית בין החוקר ובין המוסד לטווח ארוך. זאת משום שעלות ההעסקה של בעל דרגה נמוכה יותר זולה לאוניברסיטה בשל מחויבות פנסיונית נמוכה. על כן היא עלול לשכנע את החוקר להשאר בדרגתו הנמוכה ולהספתק בשכרו הגבוהה. כאשר התוספת תפסק הוא יהיה פחות מחויב למוסד ויבקש את מזלו במוסד אחר באקדמיה הישראלית, בשוק הפרטי או בחו"ל. המלצות אלה אם כן עלולות דווקא לחזק את בריחת המוחות ולא למנוע אותה.[10] כמו כן הן ינתנו כמובן על בסיס מצוינות במחקר ובהוראה אלא שמצוינות זו נקבעת בדיעבד כלומר הן יעודדו רק חוקרים שכבר השיגו שם. כתוצאה מכך חוקרים חדשנים שיפחדו על מקומם וקידומם ימנעו מלהעלות טענות קונטרוברסליות (שהן בדרך כלל הטענות שמקדמות את המחקר), כמו כן תגמול שכזה יעודד כתיבת מאמרי "רייטינג" והוראה חנפנית. עלול להיווצר מצב שבו ראשי המוסדות יכוונו את התגמולים הדיפרנציאליים לפי שיקולים של צורכי המוסד ולא לפי שיקולי מצוינות, מה שעלול להוביל לפגיעה בחופש האקדמי והכנסת שיקולים זרים בתחומי המחקר.[11] בתחום מדעי הרוח והחברה הדגשת התגמול הדיפרנציאלי תמנע מחוקרים לפרסם בעברית ובכך יפגע השיח הציבורי (הרחב, זה המתנהל גם מחוץ לאקדמיה) שחשוב שפקולטות אלה יזינו.

יש גם לזכור שהתקדמות מדעית הושגה בדרך כלל על ידי נסיונות מקריים, והשערות שנדמו בזמנן כמופרכות או לכל הפחות כאזוטריות. לכן הגזמה בדיפרנציאליות של השכר וקידום "גמישות תעסוקתית" פוגעות בחופש האקדמי. מעבר לכך ממחקרים שנעשו עולה כי החוקרים הפוריים ביותר הם דווקא החוקרים בעלי הקביעות שאינם מתוגמלים באופן דיפרנציאלי.[12] הבעיה האחרונה היא כמובן שתגמול דיפרנציאלי עולה כסף שבא על חשבון תקנים של סגל זוטר ובכיר. כאמור המשאב המרכזי שחוקר ומורה צריך הוא פנאי כאשר עומס ההוראה שלו גדל הזמן שלו לעסוק במחקר או לחנוך סטודנטים קטן ולכן תקנים חשובים יותר משכר דיפרנציאלי. זאת ועוד, ועדת המשנה בראשות מנחם יערי כתבה בעצמה שהופתעה מכך שהחוקרים הצעירים הנמצאים בחו"ל דיווחו בסקר שנערך שהשכר הדיפרנציאלי אינו מהווה גורם משמעותי עבורם לחזרה ארצה כמו: התייחסות לצרכיהם כחוקרים צעירים ותשתיות המחקר[13]. השכר הדיפרנציאלי, גבוה ככל שיהיה, לא יוכל להתמודד לעולם עם בעיית בריחת המוחות בשל אפשרויות השכר הטובות יותר בחו"ל.

 

העיסוק המדעי בניגוד לאופן שבו הוא נתפס לעתים אינו עיסוק של יחידים נבדלים אלא עיסוק של קהילה. חברי הקהילה מחליפים ביניהם דעות, מתווכחים, מעשירים זה את זה ולעתים פועלים כצוותי מחקר ממש. כך במעבדות מתקדמות לא עובד רק פרופסור בודד אלא צוות שלם שכולל גם סטודנטים, חוקרים צעירים (תלמידי תואר שני ושלישי) וחוקרים ותיקים ששותפים כולם לעשייה המחקרית. לכן אין זה מן הראוי לתגמל באופן דיפרנציאלי רק חוקר יחיד וכן במידה רבה הצלחתו של מקבל פרס נובל נשענת למעשה על הישגיה של קהילה אקדמית שלמה. יתרה מזו הגברת התחרות בין החוקרים יכולה לגרום דווקא לפגיעה במחקר משום שחוקרים ינסו להסתיר מחבריהם מידע, ימנעו מהם ביקורת בונה ולא יסיעו להם כך שהם ינצחו בתחרות. כך כל המערכת תצא נפסדת. (מיותר לציין שכבר כיום יש מאבקי אגו אבל השיטה המוצעת רק תגביר ותמסד אותם). מובן שהגדלת ה"גמישות התעסוקתית" רק תוסיף לחוסר הנאמנות למוסד האקדמי ותפגע במורל של החוקרים מה שיקל על בריחת המוחות. מצב כזה כבר בולט כיום בקרב המורים מן החוץ שהם חסרי קביעות במוסדות האקדמיים ולכן תפוקתם נמוכה יותר, הם נאלצים להשלים את הכנסתם מבחוץ ומשקיעים פחות משאבי זמן וכישרון הן במחקר והן בתלמידים.

 

אחת הטענות של ועדת שוחט ותומכיה היא כי האוניברסיטאות הטובות בעולם הן אלה שבהן קיימים תגמולים דיפרנציאלים לחוקרים ושכר לימוד גבוהה או במילים אחרות האוניברסיטאות הפרטיות האמריקאיות. כתגובה לכך יש לזכור ראשית שהן מקבלות תקציבי מחקר ציבוריים גדולים מאוד כאמור אולם מעבר לכך יש לבחון את המדדים עצמם. מדדים אלה בוחנים כמות פרסומים בשיפוט עמיתים בתחומים מוגדרים: מדעי הטבע וחלק ממדעי החברה, ללא התיחסות למדעי הרוח כלל. הם מוטים לטובת פרסומים באנגלית ולכתבי עת המתפרסמים בעולם האנגלוסקסי, ובעיקר הם מעניקים משקל קטן מאוד לבוגרי המוסדות הנמדדים לעומת משקל גבוה מאוד לחוקרים שמצויים בו כיום. כלומר מדדים אלה יותר משהם בודקים את יכולת ההכשרה של מוסד מסוים הם בודקים את יכולתו "לגנוב מוחות". ? לשים כאן--- או במבוא

 

פגיעה נוספת במערכת האקדמית שמוצעת בועדת שוחט היא ההפרדה בין מחקר ובין הוראה בין המכללות ובין האוניברסיטאות. באוניברסיטאות מוצע להקטין מאוד את מספרי תלמידי התואר הראשון ולרכז את עיסוקן בתארים המתקדמים. מכיוון שלעתים קרובות הקשר בין תלמידים ומנחים לתארים מתקדמים נוצר כבר בזמן התואר הראשון תהיה בכך פגיעה באפשרות של מפגש זה שיצומצם רק למספר קטן של סטודנטים. כך למנחים תהיה בחירה מצומצמת יותר של תלמידים.

עם זאת עיקר הבעיה תהיה במכללות. ראשית כאמור תלמידיהן המצטינים של המכללות יפגעו ביכולתם ליצור קשרים עם מנחים לתארים מתקדמים. אולם הבעיה הקשה אף יותר היא איכות ההוראה בכלל במוסדות אלה שעלולים לההפך למוסדות להשכלה גבוהה סוג ב' ואף סוג ג':

ועדת שוחט ממליצה שמרצים במכללות ילמדו יותר שעות וכך יתפנו פחות לעיסוק במחקר, שהם אמנם יוכלו להתמודד על קרנות מחקר אבל יקנו באמצעותן את הזכות להתפנות למחקר ולא יוכלו לחסוך לשבתונים בחו"ל אלא רק בארץ.

הוראה בכלל ובהשכלה הגבוהה בפרט תלויה בהתחדשות של המורה. מורה הקופא על השמרים והשומר על ידיעות שרכש לפני שנים אינו מלמד באותה החדות ובאותו העניין כמורה שמקפיד להתעדכן כל העת. הדבר נכון עוד יותר בתחום ההשכלה הגבוהה שבו מתחדשים דברים באופן תדיר. על כן מרצה שאינו עוסק במחקר מלמד חומר מיושן. הדבר נכון לא רק בקורסים מתקדמים של התואר הראשון אלא אפילו במבואות. מרצה שלא יעסוק במחקר לא יהיה מעודכן במאמרים החדשים, בספרים היוצאים ובדעות המתחדשות וכך יפגע קשות באיכות תלמידיו. ראיה לכך היא שהמורים הנחשבים הטובים ביותר הם לעתים קרובות דווקא הדוקטורים הצעירים. אמנם לא כל חוקר טוב הוא מרצה טוב אבל כל מרצה טוב הוא בהכרח גם חוקר[14].

מעבר לכך מי שבוחר להשאר כמרצה במערכת ההשכלה הגבוהה עושה זאת בראש ובראשונה למען המחקר לכן הקביעה שמרצים במכללות לא יעסקו במחקר תביא למכללות רק מרצים שלא הצליחו "להתברג" באוניברסיטאות. כך איכות הסגל במכללות תפגע מאוד ובהתאם לה גם איכות הסטודנטים. בעיה זו תועצם אם תהיה גמישות טובה במעבר הסטודנטים בין המוסדות השונים. סטודנטים טובים יעזבו לאוניברסיטאות וכמובן לא ישארו סטודנטים טובים במכללות כלל.

הטיעון המרכזי של אנשי ועדת שוחט כנגד מתן הזכות המוסדית (בניגוד לזכות להתמודד על מענקי מחקר באופן פרטי ולקנות באמצעותם זמן מחקר) למחקר במכללות היא המחסור במשאבים ותשתיות. כלומר במקום לפזר כסף רב על תשתיות מחקר רבות כדאי לרכז אותן במספר מקומות מוגבל. טיעון זה נכון למדי במיוחד למדעי הטבע שבו התשתיות יקרות אלא שלמעט מקומות ספורים המכללות לא עוסקות במדעי הטבע ובמקומות שכן הן עוסקות בתחומים יחודיים (למשל מדעי הסביבה בתל חי). עיקר תחום העיסוק של המכללות והמכללות להוראה הוא במדעי הרוח, החברה וההנדסה. במקצועות אלה המשאב המרכזי הנחוץ לשם קיומו של מחקר במכללות הוא זמן ופנאי מהוראה למרצים. משאב זה הוא זול הרבה יותר. כאמור אנו חושבים כי ראוי להשקיע בתכנון כלל ארצי של ספריות, מעבדות ושאר תשתיות המחקר אולם אין כל סיבה שתשתיות אלה לא יופנו גם לשימוש המכללות. אם למשל תורחב ההשאלה הבין-ספרייתית של האוניברסיטאות גם למכללות והללו גם יוכלו להשתתף ברכישת ובשימוש במאגרי המידע יחסך כסף מבלי שיכולת המחקר שלהן תפגע אלא אדרבא היא תגדל. כאמור הצעות ברוח זו הועלו לגבי שיתוף פעולה בין-אוניברסיטאי בתחום ההיסטוריה ואין סיבה מדוע הן יוגבלו רק לתחום זה או רק לאוניברסיטאות.

חשוב לציין שדו"ח שוחט מכיר לפחות מהשפה אל החוץ בחשיבות החופש האקדמי ובקשר שלו לקביעות

אין שום הכרה בחשיבות הקביעות של מרצים במכללות ולכן הועדה ממליצה רק על "גמישות" תעסוקתית. פירושו של דבר שינתן כוח לנשיאי המכללות על חשבון חברי הסגל מה שעלול לתת פתח להתערבות של נשיאי המכללה בהוראה. חופש אקדמי כזכור אינו רק הזכות לכתוב רעיונות כאשר ולגבותם כמובן בטיעונים אלא גם הזכות לאמר אותם בשיעור ולנסות לשכנע בהם תלמידים באמצעות דיון חופשי.

 

מעבר להמלצות הישירות לגבי המבנה של המערכת האקדמית גם להמלצות בדבר שכר הלימוד תהיה השפעה על אופי ההשכלה הגבוהה בארץ. הועדה תופסת את שכר הלימוד כהשקעה כלכלית של הסטודנט ועל כן רואה בבחירתו את תחום הלימוד בחירה כלכלית גרידא. מתוך הגיון זה הבחירה ללמוד מקצועות שערך השוק שלהם נמוך היא בחירה בלתי רציונלית ועל כן ככל שיעלה שכר הלימוד חוגים אלה ימשכו אליהם פחות ופחות תלמידים, מעט תלמידים "משוגעים לדבר" ויותר ויותר תלמידים שלא התקבלו לתחומי לימוד אחרים. התחומים שיפגעו באופן החמור ביותר יהיו חלק ממדעי החברה, מדעי הרוח ובמיוחד תחום החינוך (המכללות לחינוך יפגעו כנראה בצורה הניכרת ביותר). מצב שכזה מהווה פגיעה אנושה במרקם החברתי הכולל של המדינה בשל השפעתה המחלחלת על חינוך הדור הבא מחד ועל אופי השיח הציבורי.

פגיעה במדעי הרוח והחברה הביקורתיים תביא לצמצום ניכר של היכולת לבקר תהליכים חברתיים, כלכליים ותרבותיים ותפגע באופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל. מה שעוד עלול להפגע מכך הוא המחקר הבסיסי במדעי הטבע שאינו רווחי בטווח הקצר אולם עליו נשען המחקר השימושי ולאורך טווח הוא חיוני לקידום הטכנולוגי. מעבר לכך יש לזכור שחלק ניכר מהיוקרה של מוסדות אקדמאים בכלל ושל אוניברסיטאות בפרט נשען דווקא על המדעים "הלא פרודוקטיביים". הבנה זו קיימת אפילו באוניברסיטאות פרטיות גדולות כמו הרווארד או שיקגו. חשוב לציין שתחומי מדעי הרוח סבלו מקיצוץ אדיר בשנים האחרונות שאף הועדה מכירה בו אבל למרות זאת מצויים כאן עדיין חוקרים בעלי שיעור קומה וסטודנטים ותלמידי מחקר מעולים שיש לתמוך בהם.[15]

העלאת שכר הלימוד ואופן התקצוב של מדעי הרוח והחברה מטעם ות"ת פוגע בהם במיוחד משום שהוא נותן תמריץ שלילי ללימודי שפות ולימודים מחוץ לחוג שבתחומי מדעי הרוח והחברה הם הכרחיים ליצירת בוגרים וחוקרים מעולים. בתחומים אלה ההרחבה מהווה חלק מהותי מההתמקצעות שנפגעת כתוצאה מהסד הכלכלי.

מן העבר השני העלאת שכר הלימוד תהיה תמריץ להגדלת החוגים והתכניות המבוקשות והזולות כדוגמת משפטים ומנהל עסקים. הגודל המופרז עלול לגרום לכך שיחס הסטודנטים למרצים יהיה גדול מדי, שהדרישות האקדמיות תרדנה ובסופו של דבר הבינוניות תשלוט. במקרים מסוימים סטודנטים אינם רוצים ללמוד כפי שהם רוצים לקבל תואר ועל כן יהיו מוכנים לקנות גם תואר נחות מבחינה אקדמית תמורת תשלום. תופעות שכאלה כבר תוארו בדו"ח המל"ג על מנהל עסקים ובמקרה הקיצוני אף יותר נצפו בשלוחות הזרות וגרמו לביטולן לחלוטין.[16]

 

החלטותיה המעשיות של הועדה אינן נותנות כלים מעשיים לשם ביצוע החלטותיה לגבי התואר השני. היא אמנם ממליצה על צמצום התואר השני הלא-מחקרי באוניברסיטאות ולבדוק בחיוב את ביטולו של התואר השני והמרתו במסלול ישיר לדוקטורט במקרים בהם הוא מתגלה כגורם מעכב בהליך קבלת הדוקטורט.[17]

 במדינות רבות במקום תואר שני מחקרי קיים רק מסלול ישיר לדוקטורט וזאת משום שלעתים קרובות עבודת התזה מהווה השקעה גדולה מדי של זמן המתקרבת בגודלה לדוקטורט וכך מעכבת את קידומם של התלמידים ואת שילובם במערך המחקרי. התואר השני הלא מחקרי לעומת זאת נתפס לעתים קרובות כהמשך של התואר הראשון שאינו מעמיק את הידע והיכולות של הלומד ועל כן אולי מיותר או קל מדי. ועדת שוחט ממליצה לצמצם אותו (למעט במנהל עסקים ובמשפטים) באוניברסיטאות ולהעביר אותו למכללות שלא יוכלו לתת תואר שני מחקרי. הצעה זו היא כמובן חלק מההפרדה בין האוניברסיטאות למכללות. הועדה טוענת כי המכללות יוכלו לגייס עוזרי הוראה ומתרגלים מקרב תלמידיהן בתואר השני.

לנו נראה כאמור שהפרדה זו אינה נכונה. יתרה מזו אם עוזרי ההוראה במכללות יהיו תלמידי תואר שני ללא תזה גם הם יחשבו כתלמידים נחותים לתואר שני ועל כן בודאי כעוזרי הוראה ומתרגלים נחותים. לכן יתכן שיש לשקול את צמצום (ואולי אף ביטול) התואר השני הלא מחקרי למעט מנהל עסקים ומשפטים אולם ולאפשר למכללות ללמד לתואר שני מחקרי. 

הצעות אלה הגם שהן מוזכרות ברפרוף בדו"ח הועדה לא התגבשו, כאמור, לשום הצעה מעשית. אין פירוט עלויות ואין הצעות קונקרטיות בניגוד להצעות אחרות של הועדה, למעשה עצם הדיון בהן כחלק מההפרדה בין אוניברסיטאות למכללות מרמז על כך שיותר משיש כאן דאגה לתואר השני יש כאן דאגה לכך שהמחקר לא יעשה במכללות.[18] יתרה מזו החלטות הועדה שנוגעות לתואר השני מונעות כל ישום של הצעה ברוחן או אפילו דיון תכליתי בהן. זאת משום שהועדה ממליצה להעלות את שכר הלימוד לתואר השני באופן דיפרנציאלי לפי חוגים ולא לפי סוג התואר (מחקרי או לא מחקרי), היא אינה קובעת מערך הלוואות או תמיכה מסודרת כלשהי בסטודנטים (לא על בסיס כלכלי-חברתי ולא על בסיס מצוינות) ומשאירה את הסוגיה הזו למוסדות עצמם. פירושו של דבר הוא קודם כל הפרה של עיקרון השוויון של שכר הלימוד בקרב הסטודנטים, הפרה שמהווה תקדים ועלולה לחלחל גם לתואר הראשון וכך לפגוע הן בשוויון ההזדמנויות של מחוסרי היכולת הכלכלית והן בחוגים בעיקר שוב במדעי הרוח וחלק ממדעי החברה. יתרה מזו מכיוון שהעלאת שכר הלימוד אינה משתנה לפי אופיו של התואר (מחקרי או לא מחקרי) יש בה למעשה תמריץ שלילי לתואר מחקרי שלוקח יותר זמן ועל כן יקר יותר לסטודנט. מובן גם שהמוסדות לא ימהרו לוותר על סכומי כסף גדולים המשולמים כשכר לימוד ועל כן יהיה לאוניברסיטאות תמריץ שלילי לדון בכלל על מסלול ישיר לדוקטורט.

מכיוון שאף ועדה לא דנה באופן רציני בשאלת התואר השני אנו קוראים לדיון בשיתוף כל הגורמים הרלבנטים (מל"ג, ור"ה, ור"מ, נציגי סגל וסטודנטים לתואר שני) שיעסוק בו. לפני דיון שכזה בודאי שאין לשנות את תנאי שכר הלימוד באופן שיקשה על מסקנות מעשיות אפשריות ולמעשה ידרדר את התואר השני. יש לזכור כי תלמידי התואר השני המחקרי יחד עם תלמידי התואר השלישי מהווים את התשתית לדור הבא של המחקר והזנחתם פוגעת קשות בכל מערכת ההשכלה הגבוהה.

 

אחת המטרות שהוצבה לפני ועדת שוחט היתה ההתמודדות עם בריחת המוחות. ועדת שוחט התיימרה להתמודד עם בעיה זו ברמת החוקרים הותיקים וברמת הפוסט-דוקטורנטים אולם התעלמה לחלוטין מתלמידי התואר השלישי. הללו מקבלים בישראל תנאים שנופלים משמעותית מכל מקום אחר מבחינת הסיוע בעלות הלימודים והמחייה ומבחינת ההשתלבות במערך ההוראה והמחקר.[19] לעתים קרובות האוניברסיטאות מעודדות דוקטורנטים ללמוד בחו"ל על ידי הצגת הלימודים בחו"ל כיתרון לקראת ההשתלבות בהן אבל ללא שום הבטחה לתקן. כתוצאה מכך ישנו תמריץ כפול לסטודנטים לתואר שלישי ללמוד בחו"ל ואולי גם לא לחזור. חשוב לציין כי ככל שאדם צעיר יותר הסבירות שלו להשתקע בחו"ל גדלה משום שהוא כבול פחות מבחינת התחיבויות משפחתיות וכלכליות. לכן קיים אינטרס להעניק תנאים סבירים דווקא לחוקרים הצעירים ופחות לותיקים. מה גם שהתקופה שבה מתחדשים רוב הרעיונות המחקריים היא דווקא בשלב זה.

 

הועדה מייחסת חשיבות רבה לשיפור בקרת האיכות במוסדות להשכלה גבוהה ואין ספק שיש לכך חשיבות רבה. עם זאת חשוב שבקרה זו לא תהפוך לגורם שבודק רק מדדים קלים לבדיקה שעלולים לתת תמונה מטעה על המצב. יתרה מזו יש לדאוג כי בקרת האיכות תבדוק באמת איכות ולא תעודד את המוסדות לשפר באופן מלאכותי את המדדים הנבדקים. לכן יש לשמור על בקרת איכות בשיפוט עמיתים ולשמור את בקרת האיכות בידי מוסדות אקדמים ולא להעבירה לידי האוצר למשל שחסר את הכלים ואת שיקול הדעת האקדמי. יש לזכור שבקרת איכות תכופה מדי יכולה לעודד שינויים תכופים מדי והללו מזיקם למערכת משום שכל שינוי גורר עמו תופעות לוואי שקשה לנחש מראש וקשה לעתים גם למדוד לאחר זמן קצר.[20] במיוחד חשוב לערוך כל שינוי בהסכמה ותוך דיון מעמיק ולא בכפיה ובחוסר סבלנות.

 

למרות הפגמים במערכת האקדמית אנחנו מאמינים כי בהשקעה נאותה מערכת זו יכולה לתפקד היטב. מדינת ישראל היא אחת המדינות המובילות מבחינת מספר פרסומים בכתבי עת אקדמיים (בשיפוט עמיתים) לנפש והיא מוערכת בעולם. עם זאת הקיצוץ המתמשך בתקציביה בשנים האחרונות מאיים למנוע ממנה להמשיך בדרך זו ומאיים להרוס אותה.

 

---